שתף קטע נבחר

היֹה היה שמאל

בעשור שחלף מאז ניצח ברק בבחירות, המפלגה ששנא וזנח הפכה לסופרמרקט חסר צורה של צמודי כיסא. עכשיו אין מקום לרחמים עצמיים

מותו של השמאל הישראלי לא הוכרז בעשר בערב, עם תוצאות המדגם. מוביליו ידעו עליו מראש, תומכיו כבר בוכים במסתור זה זמן רב, וכרגע, לפני שהם מישירים סנטרים אל המצלמה ומבשרים על האומץ הנחוץ להם כדי לשבת באופוזיציה - כדאי להם שלא להתעטף ברחמים עצמיים. הם הביאו את המוות הזה על עצמם, עלינו - ועל הסיכוי שיש דבר כזה, ישראל שהיא גם שוחרת שלום וגם מצליחה לאפשר לאזרחיה חיים של כבוד ורווחה, ככה, בין מלחמה למלחמה.

 

בעשור שחלף מאז ניצח אהוד ברק בבחירות, המפלגה ששנא וזנח אחרי התבוסה הראשונה הפכה לסופרמרקט חסר צורה של צמודי-כיסא. כדי לברר מהי האידיאולוגיה של מפלגת העבודה, צריך היה מיקרוסקופ אלקטרוני רב עוצמה, אשר יבדוק מה נותר ממנה מתחת למנעמי הקואליציות בהן ישבה. כדי לבדוק את הפער ההולך ומתרחב בין הבטחותיה לבוחרים לבין מעשיה בחיי היומיום, צריך היה זיכרון קצר מאוד: המפלגה הזאת הפריטה את עצמה לדעת בעודה מהגגת על סולידריות חברתית ואחריות ומה לא. בשנים האחרונות, גם נואמיה הטובים נשמעו משועממים כשהיגגו כך.

 

המפלגה הזאת לא ניסתה - ולכן גם לא הצליחה - ליצור מתווה של קיום סביר לצידם של הפלסטינים, במציאות שבה הקיצונים משני הצדדים הלכו והתרבו. מדיניותה הביטחונית הסתכמה באוסף של תגובות מבוהלות ופופוליסטיות וכוחניות לסדר היום, שכפו עליה חזיתות התנגדות למיניהן. אבל על כך עוד אפשר היה לסלוח. החטא הגדול של מפלגת העבודה, היחיד שבגינו היא ראויה לעונש מבוחריה, הוא כישלונה ביצירת סדר יום חברתי, שיש לו כיסוי בסידור העבודה של נבחריה. והגרוע מכל: ביום שאחרי כל מדגם, היא שכחה לגמרי שיש לה בוחרים.

 

נישאת על תהילתן של זכויות היסטוריות בבניין המדינה, מפלגת העבודה לא השקיעה מחשבה ומעשה בבניית כוח אלקטורלי לימים קשים, שברור היה כי יגיעו. ציבורים גדולים זלגו ממנה ימינה רק מכוחו של אי אמון גובר והולך, והיא לא ראתה אותם ממטר. עולים חדשים, עניים חדשים, בוחרים חדשים - אלה פשוט לא עניינו אותה. בטעות המשיכה להסתמך על מוקדי כוח הולכים ומידלדלים של אליטות וירטואליות לגמרי, כאילו ההתיישבות העובדת והקיבוצים והרוחות המנשבות בהם עוד יכולים לייצג במשהו את הציבור הגדול לו הייתה זקוקה כדי לשרוד.

 

הציבור הגדול הזה היה זקוק ברובו לסדר היום החברתי, לו הטיפה המפלגה באהבה עצמית ובלי קבלות על הישגים, בדרך כלל ערב בחירות. לרגע אחד, בבחירות הקודמות, נדמה היה כי אנשיה באמת מאמינים במה שהם אומרים וביכולתם לשבת בשלטון וגם לעשות מעשים גדולים, בדרך להפיכתה של ישראל למדינה בה רווחה אינה מילת-כיסוי לסעד. זוכרים שהיה כאן איש שהבטיח שכר מינימום והאמינו לו? זוכרים מה קרה מאז?

 

יש בוחרים שזוכרים

בניגוד לשאיפותיהם של יצרני ספין, יש בוחרים שזוכרים. סטירת הלחי שהעניקו לאהוד ברק מגיעה במידה שווה לעמיר פרץ וגם לכמה וכמה מנבחרי העבודה, שנסחפו אחרי כל שיגיון כוחני של מנהיגם, הקודם כמו הנוכחי.

 

יש במפלגה, בקונסטרוקציה הנוכחית והמדולדלת שלה, נבחרים ראויים לגמרי, שמעולם לא היו מאוהבים בשולחן הממשלה, אבל גם לא היה להם די כוח כדי למנוע את הישיבה המצמיתה, המרקיבה והמבזה סביבו. אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ', לדוגמה, ראויים למפלגה טובה בהרבה מזו שבה בחרו לפעול. הצרה היא שאין אחת כזו, ואין לה כמעט סיכוי לקרום עור וגידים. ודאי לא בלילה הזה.

 

מחר, אחרי שיאמרו לברק כי נשא נאום הפסד יפה ומכובד, צריכים אחרוני תומכיו להבהיר לו עד כמה טעה בבחירות האחרונות כשביקש לעצמו סידור עבודה, ולעזאזל כל היתר. כל היתר, הם צריכים להזכיר לו, הם בני האדם, שבלעדיהם אי אפשר יהיה להציע לבוחרים ברצינות שום סדר יום, ישן או חדש. ברק מעולם לא הצטיין בצירופם לשיקוליו האסטרטגיים או לניתוחיו האנליטיים המופלאים.

 

רחוק מן השלטון, עכשיו דווקא יש לו הזמן והיכולת להתבונן במי שצריכים סדר יום חברתי-כלכלי שמאלי ואחראי ומיטיב עם החלשים והמוחלשים. בנאום התבוסה הנאה שלו, לא שכח לדבר על שחר חדש. הוא והנבחרת המוסתרת שלו יצטרכו לעבוד קשה מכפי שעבדו אי פעם כדי לשכנע, שהשחר הזה יאיר לא רק על כיסאותיהם המובטחים בכנסת, אלא גם על מי שיבטיח להם שאולי, בדוחק, השמאל הישראלי עוד ישוב.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ולעזאזל עם כל היתר. ברק בנאום התבוסה
צילום: דודו אזולאי
צילום: גבי מנשה
אריאנה מלמד
מומלצים