בקצה השיכחה

אחת הדרכים שבהן אפשר לתאר את הזיכרון היהודי היא להשתמש בדימויו לאובייקט בעולם – ספר, וליתר דיוק ספר אחד מסוים, התורה. התורה היא הספר המוחלט של היהודים כפי שכוננו אותו חכמים; היא גם אורח-החיים שלימודה במרכזו, היא המפה שמדריכה את המציאות האנושית והלאומית ושמפענחת אותה, והיא גם מושא אין-סופי להפוך ולהפך בו, כי כולא בה.

במתח, וליתר דיוק בסתירה שבין התורה כספר אחד ממשי, היסטורי וחתום, לבין האידיאה שלה כספר רב-פנים, אל-זמני ופתוח לאין-ספור קריאות, נוצרה ההמצאה היהודית המקורית ביותר מאז ועד בכלל – המדרש. כלומר מה שאִפשר את קיומה עתיר החיים של התורה כמושא הראשון והאחרון של הזיכרון הוא הפרקטיקה המיוחדת שיצרו חכמים, ובמעשה הזיכרון היא מכילה את היפוכו, השיכחה, כשתי וערב. שהרי אילו היה הציווי לזכור נתפס כפשוטו, היו היהודים נעלמים בנשייה אי-שם בשלהי העת העתיקה וספר זיכרונם עימם.

חורחה לואיס בורחס מימש את הקשר הזה, שבין זיכרון מוחלט לאי-אפשרות לחיות, בדמותו של פונס הזכרן. כזכור, בעקבות נפילה מסוס נהפך פונס למשותק ולזכרן פנומנלי. כלומר כוח זיכרונו היה כרוך בחוסר תנועה. הוא העיד על עצמו: "הזיכרון שלי, אדוני, הוא כמו ערמת אשפה ענקית" (חורחה לואיס בורחס, גן השבילים המתפצלים, תרגם יורם ברונובסקי, הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ' 102–109).

כל דבר הוא זכר, ומשום כך לא יכול היה אלא למות. כדי לחיות, ולאו דווקא בערמת אשפה, המציאו חכמים מתכונת שאין דומה לה, ובה הזיכרון אחוז בתאומתו השיכחה, כנראה בעקבה.

שהרי כדי לדרוש פסוק יש לשכוח, במודע או שלא במודע, לא רק את פשטו אלא גם את מידת החומרה שיש לייחס לרציפותו ולאחדותו, ויש להפוך את מילותיו לאבני משחק ואת המרווחים שביניהן למִגרשים מאולתרים בזמן.

למשל, כשחכמים דורשים את הפסוק שתחילתו "דברי חכמים כדרבנות" הם אומרים: "ככדור של בנות, מה כדור זה מתכדר מיד ליד ואינה נופלת לארץ כך לא נפל דבר אחד מכל הדבר הטוב אשר דבר ה' אל בית ישראל וגו'" (קהלת רבה, פרשה י"ב). ככדור של בנות הנדרש על "כדורבנות" הוא לא רק משחק מילים, הוא גם ביטוי ארס-פואטי רציני ומצחיק לאופן המפליא שבו חכמים מבינים את עצם מעשה המדרש, שהרי אם משהו ודאי בעניין כדור של בנות, הריהו שהכדור ייפול.

רוחו של אלעזר בן ערך

בתלמוד (מסכת שבת, קמ"ז ע"ב) ובמדרש (קהלת רבה, פרשה ז'), מובא סיפור נפלא על רבי אלעזר בן ערך, כנראה תלמידו האהוב של רבן יוחנן בן זכאי, שכינה אותו "מעיין המתגבר", וביכר את דבריו על פני דבריהם של כל תלמידיו האחרים (מסכת אבות, פרק ב', ח'–ט'). רבי אלעזר בן ערך עזב את מקומם של חכמים והלך לאמאוס (כך בקהלת רבה), מקום מים יפים, ונשתכחה תורתו. לאחר זמן-מה הוא חזר ובא לקרוא בתורה; צריך היה לקרוא את הפסוק "החֹדש הזה לכם" (שמות, י"ב, ב'), ואמר: הַחֵרֵש היה לִבּם. ביקשו עליו חכמים רחמים וחזר תלמודו.

הסיפור מעורר שאלות רבות: האם שכח בן ערך את מילות הפסוק ושיבש אותן כדרכו של מי ששוב אינו מזהה צורת אות? והלוא מדובר בפסוק שעל-פי פירוש רש"י לבראשית היה צריך להתחיל בו את התורה מכיוון שהוא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל; או שמא הוא זכר היטב את הפסוק ושינה אותו בכוונת מכוון שתכליתה להוכיח את חבריו? האם הוא הציע שיטה רדיקלית של דרשנות שנדחתה על-ידי חכמים ובשל כך הם האשימו אותו בשכחת התורה והוא האשימם בחירשות הלב?

ואם אמנם היתה לו שיטה משל עצמו, עד כמה היתה מושתתת על השיכחה כרכיב מכונן, כלומר האם הוא אכן זיהה בשיכחה יסוד יוצר של לימוד תורה וחיי תורה? ועוד, האם בדרכו זו לא מימש תרתי-משמע את הדימוי – מעיין המתגבר – שהעניק לו רבן יוחנן בן זכאי, המורה הגדול של חכמי המשנה? הסיפור נמסר מנקודת מבטם של חכמים, ועל פניו אפשר לחשוב שאכן נשתכחה תורתו של בן ערך באדי המים היפים. אפשרות זו מקבלת את אישורה מהעובדה שאין בכל המשנה אף לא הלכה אחת על שמו.

כנראה ההגמוניה של החכמים שמטה אותו מתוכה, בין משום ששכח תורתו בין בשל איזו הצעה תרבותית שהעמיד ושהעדיפו לפרשה כשיכחה. ואולם, כפי דרכם הרב-קולית של סיפורי חז"ל אין זו האפשרות היחידה, שהרי קולו של אלעזר בן ערך הקורא "החירש היה לבם" ניצב בלבו של הטקסט ההגמוני ונישא מעליו כאיזו רוח מטרידה שאינה מרפה, חזקה מכל לקח.

על האי קא בכינא

המהפכה הציונית הלכה לאמאוס. היא ביכרה את השיכחה, מכל מיני סיבות טובות, ואפשר הכרחיות, ששמורות למהפכנים; ורבות נכתב בזה. בדרכה מזרחה האשימה המהפכה את היהודים "הישנים" בחירשות הלב, ומתוך ששקעה בהפרחת הצייה נשתכחה ממנה אותה נוסחה יהודית עתיקה שזיכרון ושיכחה כרוכים בה יחדיו כסוד השמור לאריכות ימים. הספר אבד לה. ברם רוחו של אלעזר בן ערך, שככל הנראה נשתכח אף הוא, מוסיפה ומטרידה. לפחות אותי. הייתכן שמתוך שדיבר בחירשות לבם של חכמים העיד על לבו שלו?

במסכת חגיגה מובאת רשימה מתמיהה שתבניתה החוזרת היא: "רבי פלוני כשהגיע לאותו פסוק היה בוכה". רשימה זו מקבצת מקרים שונים אך דומים של סיטואציה חוזרת, אך לא רגילה, שבה חכם פוגש אגב תלמודו פסוק שמעורר אותו לבכות.

דפי הגמרא המלאים בכי הם מעין קינה על אובדן הראייה, שהוא נושאה של המסכת. מסכת חגיגה עוסקת במצוות עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה כדי להיראות לפני הקודש בבית המקדש וכדי לראות את פניו. כשכתבוה תנאים לאחר החורבן, כבר היתה המציאות המקראית בגדר עבר משוחזר, ועוד דורות רבים חלפו עד שישבו חכמי התלמוד בבתי המדרש שבבבל, למדו את מסכת חגיגה, פירשו אותה מחדש ובכו.

בסוף ספר דברים, מתוך הכרה בכוחה של השיכחה בקרב מי שעתידים ליישב את הארץ, משה מותיר את השירה כמוצא אחרון. טורי שיר, כך שיער, יש בהם כדי זכירה. אולי אם נגלה פה ושם דברים שנשמטו בצד הדרך ואם נבכה מדי פעם בפעם בכי מהפכני, כזה שידעו חכמים לבכות, יתקיים בנו הטור היפהפה שכתב אמיר גלבע: בקצה השיכחה מעיין נובע.