לאן נעלמו הכתומים?

בבחירות 2006 היינו עדים להחמצה החילונית של הכתומים, כלומר: אובדן קולותיהם של נאמני ארץ ישראל החילונים. זאת, לא כיוון שאין כאלה, אלא בגלל שמערכת הבחירות כלל לא פנתה אליהם. הביקורת הופנתה אז כנגד רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל, שהעדיפה ביודעין לפנות אל הציבור הדתי בלבד, הציבה ברשימתה רק מועמד אחד שאינו חובש כיפה כחילוני מחמד (פרופ' אלדד), והסתפקה בחלקת אלוהים הקטנה, במקום לגייס עוד רבבות מצביעים פוטנציאליים.

כלקח מאותו מחדל הקמנו את מפלגת התקווה, ככתובת להצבעה בעיקר עבור הציבור החילוני הכתום, שלא היו נתונים על גודלו אלא הערכות בלבד. בגלל חששותיהם של מתפקדים ואוהדים, התחייבנו שאם יהיה חשש שהתקווה לא תעבור את אחוז החסימה, לא נתייצב לבחירות לבד אלא ברשימה משותפת עם מפלגות אחרות, ובלבד שקולותיהם לא ירדו לטמיון. על רקע זה הוקמה רשימת האיחוד הלאומי, המוגדרת כרשימה יהודית-לאומית (ולא דתית-לאומית!), וכוללת ארבע מפלגות שכל אחת מהן שומרת על ייחודה ועל עצמאותה.

למרבה הצער, התקווה הוחמצה. אלברט איינשטיין נהג לומר שטיפשות או אי-שפיות הן הנטייה להמשיך לעשות את אותם הדברים שוב ושוב ולקוות לתוצאות שונות. האם לא יהיה זה נכון ליישם אמירה זו גם לגבי השידור החוזר של האיחוד הלאומי, שוב כרשימה דתית למרות שאינו מוגדר כך, ושוב תוך התעלמות מרבבות נאמני ארץ ישראל חילונים וויתור מודע ושגוי על קולותיהם?

לדעתי, מי שמוותר על קולות אלה עלול לגרום לאובדן ארץ ישראל, אבל קולי היה בבחינת קול קורא במדבר מול מי שמצהירים שישמעו בקול רבניהם, והחושבים ומדברים בשפה המפד"לית, גם כאשר לא צעדו ברשימה משותפת עם המפד"ל. התוצאה: רשימה שאיננה ניתנת לשיווק לציבור באזור תל-אביב והמרכז, והישג זעום בבחירות: ארבעה ח"כים.

ככל הנראה לעולם לא יהיו נתונים מדוייקים איזה אובדן קולות גדול יותר: כזה הנובע מהליכה עצמאית של התקווה שלא היתה צולחת את אחוז החסימה, או כזה שנגרם כתוצאה מהחבירה למפלגות דתיות, שהרתיעה את המצביעים החילונים.

לכך נוסף גם מרכיב אחר: משיכה ואובדן קולות כתוצאה מהשתתפותה של מפלגת ארץ ישראל שלנו ברשימת האיחוד הלאומי. ראשיה, ברוך מרזל והרב וולפא, אמנם אינם כלולים ברשימת המפלגה, אבל נציגם, ד"ר מיכאל בן-ארי, הוצב במקום הרביעי ויכהן בכנסת. גם כאן לא ברור מי גדול יותר מספרית, המשיכה או האובדן, תוספת בוחרים או הרתעת בוחרים פוטנציאליים.

באופן בלתי מפתיע החלה התקשורת לנגח מרכיב זה באיחוד הלאומי ולהציגו כגזעני, פאשיסטי, כהניסטי, טרנספריסטי. בוודאי שקיימת כאן בעייתיות, אבל לא רק כאן. באופן בלתי מפתיע איש אינו יכול להצביע על כוונה של גורם כלשהו בימין לבצע גירוש כוחני של בני-אדם מבתיהם. לעומת זאת, גירוש כוחני של בני-אדם (אמנם יהודים) בוצע לפני פחות מארבע שנים על-ידי אריאל שרון, בגיבוי מערכות המשפט והתקשורת. 

מכיוון שהבחירות הבאות לא יתקיימו בעוד 4 שנים, על המחנה הלאומי לבחון לאלתר את דרכו. במיוחד נכונים הדברים לגבי הציבור הגדול המתקשה להצביע לליכוד מצד אחד ולרשימה שמאפייניה דתיים מצד שני, ובצר לו תרם לא מעט לעליית כוחו של ליברמן.

רשימת האיחוד הלאומי הוקמה כאלתור לקראת הבחירות. כדי לא להחמיץ שוב, חשוב להתחיל מעתה בהכנות לבחירות הבאות בשני ראשים: ראש דתי-לאומי וראש ציוני-לאומי. בדרך זו ממילא יימצאו בראש הדתי הגורמים המרתיעים בוחרים חילוניים, בגלל קיצוניות מדינית ו/או דתית, אך ניתן יהיה אז לפנות אל הציבור החילוני-לאומי בשפתו ובסגנונו, להציג בפניו מועמדים ומועמדות ולהבטיח לו מחוייבות לבוחרים ולא לרבנים.

ד"ר רון בריימן, נציג מפלגת התקווה ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת, כיהן בעבר כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי