לתפוס את הרגע

אמנות לא מחבבת הגדרות. גם אמנים לא. אולי מפני שהחומר עובר את תהליך התסיסה שלו ומקבל את צורתו, שממילא תשתנה, דווקא בתחום האפור, בין הצבעים והזמנים. פסטיבל א-ז'אנר, שייפתח בסוף השבוע הקרוב בתיאטרון תמונע בתל אביב, מהלך בשבע השנים האחרונות בין המרחבים החמקמקים של הגדרות היצירה.

הפסטיבל מאגד בתוכו עבודות מסוגות שונות, במטרה לנסח מחדש את מה שנהוג לכנות אמנות בינתחומית. הכוריאוגרפית יסמין גודר תציג בפסטיבל יצירת סולו שהוזמנה על ידי פסטיבל Kunstfest Weimar בגרמניה. ברוח הפסטיבל, מפגיש ערוץ התרבות של ynet שתי אמנויות מתנגשות לכאורה במרחב יצירתי אחד, בין תנועה והקפאת התנועה לרגע אחד.

מצדה האחד של הזירה, מצלמת הסטילס הדוממת של הצלם גדי דגון. מצדה השני, חלל הסטודיו שבו רוקמים גודר ורקדניה תנועה. לפניכם הצילומים של דגון והרהוריה של גודר על הרגע הכלוא בפריים.  

ערן שני מתוך "עבודה בתהליך" (צילומים: גדי דגון)

"יש משהו מתסכל ברגע הזה. אני אוהבת תנועתיות בסטילס, אבל לפעמים אני חושבת שיש משהו מעניין בתקיעוּת הזו. פעם חיפשתי את הדימוי שבדרך לאן שהוא, זה שתופס את הרגע שבין לבין. הרגע הזה עדיין מעניין אותי יותר מזה שמשתק את מה שאני עושה. הפעם, חשבתי לנסות ולעבוד עם המדיום הזה ולדומם את התנועה.

"בקונטקסט של הריבוע, שלתוכו התנועה נכנסת, יש חוקיות מאד ספציפית. זו שאלה שכל הזמן עולה לגבי צילום ותיעוד של עבודה. לפעמים קשה לי לאפשר את העין של הצלם, לפעמים אני לא שלמה עם מה שהיא רואה. הצילום מתווך את העבודה שלי. הוא מאד משמעותי, כי בסופו של דבר הדימוי הוא זה שיתפוס את העין, הרבה לפני המילה. תהליך המיון והבחירה של הדימוי היחיד מתסכל, כי הרי עם כל עבודה עוברים תהליך. לוקח זמן ומרחק כדי להתנתק מהמחשבה, לא על מה הרגע החזק בעבודה מבחינתי, אלא מה תופס. בגלל שמדובר בעבודה בתהליך, אני רוצה לשמור גם מקום לגירוי. בשלב הזה פחות מעניין אותי התיעוד. אני מתמקדת בשאלה: איזה אסוציאציות עולות מתוך ההתבוננות בדימוי ומה הוא מגרה אצל הצופה.

"שתי התמונות התנועתיות יפות בעיני. אני במיוחד אוהבת את הקרבה של ערן לרצפה. אני עובדת מרגע לרגע, ובכל רגע נתון יש התייחסות למה שקורה פיזית, מה שקורה נפשית ומה שקורה עיצובית. המודעות לשלושת המימדים האלה תמיד קיימת לכן חשוב לי שגם הצילום יכיל את המורכבות הזו שבמידה מסוימת קשה לפענח. יכול להיות שיהיו אנשים שיחשבו שברגע הזה ערן סובל. אני לא רואה את זה ככה. אני רואה מאמץ או איזו התמודדות. זה יכול להיות אדם שמזיז אבן גדולה. המאמץ הזה הוא אולי דווקא תענוג. אני בפירוש מחפשת לייצר עבודה סביב שיאים. זה קרה ב"אחושילינג" וב"אני רעה אני". זה קיים גם בעבודה הזו ולכן ההבעה נראית אולי קיצונית, אבל זה חלק מהאסתטיקה והאופי של התוכן. אני מנצלת את הבמה כמרחב הזדמנויות לבדיקת שיאים.

"החור בפטמה מתחבר לאיזו שהיא פגיעות מסוימת"

"מה שתפס אותי בתמונה הזו, זה החור בפטמה. זה מתחבר לי לאיזו שהיא פגיעות מסוימת וניואנסים של פרטים. כשאני מתבוננת בצילום מה שמעניין אותי זה לאו דווקא לראות מה עשיתי, אלא את איך זה נראה דרך עיניים אחרות. מוזר להיות הקהל של עצמך, אבל במהלך השנים, בתהליכים שחוויתי עם צלמים, התמונות גילו לי דברים על העשייה. יש משהו חריף בצילום בגלל שהוא קוטע את המהלך ואין בו את הדינמיקה, שבמחול היא מימד משמעותי. דווקא הקטיעה הזו מחדדת בי משהו ועוזרת לי להבין איך זה נתפס או יכול להיתפס.

"הסולו הזה הוא חוויה מעבר לרגע" 

"אני מנסה לאתגר את צורת הצפייה שלי במהלך העבודה, אבל היא מכווננת באופן מסוים. אני מחפשת להפיק מזה משהו ולכן דווקא המבט החיצוני, דרך מדיום שונה, יכול להוציא החוצה ערך מוסף. בסולו של ערן אני מרגישה שהתמונות לא מצליחות לייצג את הגירוי שאני רוצה שהעבודה תייצר. זה לא קל. יש משהו במדיום הזה, להיכנס לאולם כשהאור נכבה ובנאדם חי מתחיל לעבור מולך תהליך. מה שהוא רואה זה לא רק צעד או תנועה או צורה. זה מהלך שתוך כדי שהוא מתרחש מולך, הצופה, אתה בטריפ עם עצמך. לכן ברמת הדימוי, הרגשתי שהסולו הזה הוא חוויה, מעבר לרגע.

"בעיניים חצי סגורות יש תחושה של חיפוש"

"שלוש התמונות הבאות הן רצף. אני יודעת שזה מתנגש עם תפישת הסטילס, אבל חשבתי על תנועת עפעפיים כבדה מעיניים סגורות לעיניים פתוחות, כמו בוידאו איטי. אני אוהבת את זה שהעיניים חצי סגורות. יש תחושה של חיפוש, של מישהו שנמצא בתהליך עם עצמו. על הפנים של הרקדן, ערן שני, מודבקים אף ואזניים מפלסטיק. זה מתחבר לתהליך העבודה על יצירת הסולו הזו, שהוזמנה על ידי פסטיבל Kunstfest Weimar בגרמניה והזמנה נוספת לתיאטרון ה-Subsistence בצרפת, ליצור עבודה שמשתמשת בשלושה ואלסים קלאסיים מאת שטראוס, סיבליוס ושוסטקוביץ'. המפגש המיידי בין מוזיקת הואלס הכל כך מיופייפת עם העולם התנועתי שבו אני יוצרת ומחפשת, היה כמו ללבוש תלבושת זרה ומהודרת. זה יצר דיאלוג עם המשמעויות והמטענים של הואלס וחיפוש של אסוציאציות אישיות.

"הפורטרט הוא הדבקה, כמו הוואלסים"

לא ניסיתי לחקור היסטורית, ארכיונית או אנתרופולוגית, אלא פשוט לאפשר למפגש עם הואלס להדהד החוצה, דרך דימויים תנועתיים ובימתיים. זה כמו שיחה של תת הכרה. הפורטרט הזה, כמו הבקשה שאצור יצירה מואלסים קלאסיים ספציפיים, הם הדבקה. אני לא עובדת כך בדרך כלל אבל הפעם זה התחבר לי.

מצד אחד, זהו עיסוק באירופה ובמטענים התרבותיים שהיא מביאה, שקיימים בי אבל גם רחוקים ממני. מצד שני, מה התכנים האלה מביאים אלי ואיך הם מתקיימים בסטודיו שלי ביפו? זו פחות או יותר מהות העבודה. זה נשמע גדול, אבל תוך כדי עבודה, זה קורה באופן אינסטינקטיבי, בלי למלל את התחושות.

"צריך להתרחק מעבודה, לתת לה לצאת מהסטודיו"

גם הסדרה השלישית של התמונות מחדדת בעיני את אותו הדבר וממשיכה את הרעיון. בשלוש התמונות הבאות נראה הנוף שנשקף מהסטודיו. דרכן מתחדד חוסר התיאום, או ההתמקמות המוזרה של הדימוי הזה, בתוך המקום שבו אנחנו יוצרים. יפו שבחוץ מחדדת את המקומיות של היצירה ומייצגת את התהליך.

כשבחוץ עברו מכוניות, שמתוכן בקעה מוזיקה מזרחית, בתוך הסטודיו ניגן הטייפ את הדנובה הכחולה. משהו במפגש הזה היה חלק ממה שניסיתי להיאחז בו כנקודת מוצא. משהו בתמונות המבוימות האלה הופך את הכוונה לוויזואלית. אני לא יודעת מה יותר אפקטיבי - האם הפורטרט הנקי הזה מעביר משהו עצמתי יותר בחוויה של הרקדן?

תמונה צריכה להשאיר רמה מסוימת של מסתורין סביב הדבר. אם הכל פתור מראש, לא נשאר לצופה מקום לחפש מעבר לצילום. הייתי שמחה שמשהו ממה שקורה בסטודיו יעבור בתמונה, שכן יהיה ביטוי למה שעובר על הרקדנים ואיך אני מרגישה לגבי זה. צריך להתרחק מעבודה, לתת לה לצאת מהסטודיו, כדי להבין מה הדימוי שמתקשר הכי חזק.