כפר השדונים

היה הייתה פעם בארץ רחוקה ושמה איטליה קבוצה של אנשים שהחליטו שנמאס להם. הם התפטרו מהעבודה, ארזו מזוודה, רוקנו לתוכה את מעט החפצים שיכלו לסחוב ונופפו לשלום לעיר אפופת העשן שהשאירו מאחוריהם. כמו רבים, גם הם הרגישו צורך עז לשנות מקצה לקצה את שגרת החיים השוחקת - אלא שבניגוד לאחרים הם גם קיימו.

הקבוצה החלה צועדת עמוק אל תוך יער גדול ואפל בקצה חבל טוסקנה, בלי לדעת בדיוק לאן מוליכות אותה רגליה. הם צעדו בעקבות קולות מסתוריים שפיתו אותם בלחישה מתוך צללי החורש - שירת ציפורים, זמזום דבורים, פכפוך נחלים – קולות שהבטיחו להם מנוחה ושלווה. באמצע קרחת יער קטנה, על גבעה מרופדת עשב, עצרו והחליטו: כאן אנחנו נשארים. באותו רגע כרתו ברית עם היער שאימץ אותם כילדיו, בלע אותם לתוכו - והפך אותם לאגדה.

"סליחה, גבירתי, אולי את יודעת איך מגיעים לכפר השדונים‭“?‬ זאת הייתה אולי הפעם העשירית שהשאלה נשאלה באותו יום חיפושים ארוך אחר הקבוצה המתבודדת, שנעלמה מעל מכ"ם הציוויליזציה. כמו קודמיה, גם הנשאלת הזו, מוכרת בחנות כפרית קטנה על הגבול שבין מחוזות טוסקנה ואמיליה-רומאנה, מחייכת מאוזן לאוזן כשהיא שומעת את שם השבט המסתורי. אלא שבניגוד לכל הניסיונות הכושלים הקודמים למצוא את תושבי היערות, לה יש מידע מועיל בשבילנו. "ברור שאני מכירה אותם. הם באים לפה הרבה‭,"‬ היא מפתיעה.

כפר השדונים או כפר האֶלפִים (צילום: יונתן לוי)

מאז שהתיישבה קבוצת החלוצים לאורך הוואדי הירוק בתחילת שנות ה‭,80-‬ מיעטו חבריה ליצור קשר עם העולם החיצון. מטרתם הייתה לייסד בלב היער קהילה ייחודית שתהווה חלופה למירוץ המתיש של החיים המודרניים. השם שדבק ביישוב שלהם, כפר השדונים (או כפר האֶלפִים‭,(‬ קיבל את השראתו מדמות האֶלף, יצור אגדי שוכן יערות ובעל חיי נצח, שמקורו במיתולוגיה הגרמאנית והוא משהו בין שדון לגמד חביב.

האֶלפים האיטלקים הקימו את היישוב מתוך שאיפה לצבור רגעים יפים במקום רכוש, לחנך לעבודת כפיים ויצירה במקום לקריירה ולחיות בשלום עם היער במקום לנצל אותו עד כליה. העיקרון שמנחה אותם הוא להפיק בעצמם את הדרוש להם – מים נקיים, מזון וחשמל - באופן הידידותי ביותר לסביבה. עכשיו מסתבר שהפתרון האוטופי שטיפחו ב‭30-‬ השנים האחרונות לא עונה לחלוטין על כל צורכיהם. לכן, מפעם לפעם הם מגיחים מתוך היער לביקור במכולת הקטנה שמעבר לעצים כדי לקנות כמה מצרכים שחסרים להם.

הציידים הרעים  

התרגשנו לקבל מהמוכרת הוראות הגעה מפורטות שבסופן אמור היה לחכות לנו כפר האלפים, כמו חבורת מחפשי אוצרות שמניחה סוף סוף את ידיה על מפת המטמון. ההגעה לכפר אינה כרוכה אמנם בצעידה לאורך שביל אבנים צהובות, אבל היא קסומה כמעט באותה מידה. וזהו הסוד שגילתה באוזנינו המוכרת: כדי להגיע יש לנסוע באוטובוס או ברכב פרטי על הכביש שמחבר את הערים פּיסטוֹיָה ופוֹרֶטָה. מעט לפני תחנת האוטובוס של סן פלגרינו ניצב כפר קטנטן שבתיו בנויים על המרווח הצר שבין הכביש ליער. מול בית אפרפר עם תריסים ירוקים מתחיל שביל קטן. יש ללכת בשביל, לעבור מחסום דרכים כחול, לחצות גשרון אבן ולהתחיל לטפס במעלה ההר ולתוך היער. אחרי 45 דקות בחורש צפוף ומוצל, כשמסביב זורמים יובלי נחלים, מופיעה דרך עפר. עוד 20 דקות של צעידה והנה מתגלים בתיו הראשונים של היישוב, מציצים מתוך הצמחייה.

כפר האלפים נראה כאילו ברח מספר מעשיות האחים גרים. בתי העץ והאדמה (מחומרים טבעיים בלבד, כמובן) יכלו בקלות לאכלס משפחת דובים שיצאה לרגע לקניות והשאירה את הדייסה להתקרר על השולחן. הכפר הזה לא מכיל רחובות וחנויות, היישוב מפוזר על פני האזור כולו, משני צדי הוואדי. הוא מאכלס כ‭150-‬ דיירי קבע, ומורכב בסך הכל מכ‭30-‬ בתים שנבנו בעבודת יד ובשיטות מסורתיות המבוססות על ידע שנצבר לאורך השנים (מתכון לייצור קיר: קחו בוץ, סננו את האבנים, הוסיפו חבילת תבן וקורט חול וערבבו עם הרבה צואת פרות עד לקבלת עיסה בעלת מרקם אחיד‭.(‬

בשדות הצמודים לבתים מגדלים התושבים מרעה וירקות לשימוש פרטי ולהחלפה ביניהם. את החשמל המועט שלו הם זקוקים הם משיגים בעזרת לוחות סולאריים קטנים שמותקנים על גגות הבתים. מים נשאבים מהמעיינות שבסביבה. ההתיישבות במקום אמנם אינה חוקית אבל השלטונות הגיעו להסדר כספי צנוע עם האלפים והפסיקו להטרידם. התושבים, בתמורה, עוזרים בהרחקת הציידים, אויביהם העיקריים, מהמקום.

מסע בזמן  

סיור מקיף ומעמיק בכל הכפר עשוי לקחת יומיים שלמים, בשל המרחק הרב בין נקודות ההתיישבות ובגלל תוואי השטח התלול. מומלץ לשוטט בין הבתים השונים ולהתארח באחד מהם או סתם בחיק הטבע. השלווה החובקת מזמינה להישאר עוד ועוד.

האזור כולו משופע בשבילים מוצלים להליכה, בנחלים מזמינים ובמעיינות קרירים, שהופכים את ההיכרות עם צורת חיים כה חריגה לא רק לחוויה תרבותית פוקחת עיניים, אלא גם לטרק מהנה בנוף האיטלקי צופן הסודות, בין בית אלפים אחד למשנהו. האלפים מייצגים זרם קיצוני בתנועה האקולוגית שקמה בשנות ה‭.80-‬ בניגוד לירוקים מן השורה, שמנסים למצוא מתכון מאוזן לחיי שפע מודרניים בני-קיימא, המתחשבים במגבלות הסביבה ובחוקיה, החליטו האלפים להפנות לחלוטין עורף לחיים מבוססי הטכנולוגיה, הצרכנות והנוחות - ולחזור לחיות בעבר. אלמלא אופנת הבגדים ההיפית השלטת, יכול היה המבקר לחשוד שפסע בטעות לתוך מכונת זמן.

ההחלטות הקהילתיות מתקיימות במעמד התושבים כולם והמנגנון הולך ומשתכלל עם השנים. אחת לתקופה נערכת ישיבה משותפת, ובה מתקיימים דיונים על אופן ניהול הכפר, הקופה הקולקטיבית והתשתיות הציבוריות – בית הספר, גני השעשועים והשבילים המחברים בין הבתים.

המקום אינו מתנהל כקומונה, אבל כל ההחלטות מתקבלות תוך ניסיון פייסני להגיע לעמק השווה. הכסף המשותף מגיע ממאפייה ניידת המשמשת לממכר פיצה בפסטיבלים ברחבי אירופה. התושבים אף הקימו לפני כמה שנים בית ספר יסודי, שבו הם מחנכים את השדונים הצעירים עד גיל 12 בהתאם לתורות חינוכיות בלתיקונבנציונליות, המבליטות את הערכים החשובים להם.

אבל לפני שמתפרצים לדלת הסלון הפתוחה ומתיישבים על שטיח הצמר, חשוב לדעת שכל משפחת אלפים מתייחסת באופן שונה למבקרים – חלקן בזרועות פתוחות וחלקן בפחות התלהבות. כדאי לזכור שמדובר במפעל חיים שכל ייחודו בריחוקו ובשלווה השוררת בו.

עם זאת, כל שנה עולים לרגל, בעיקר בחודשי הקיץ, סקרנים רבים מכל קצווי העולם, שבאים להתנסות בשילוב של חיי כפר מהמאה ה‭18-‬ עם הרעיונות האקולוגיים החדישים של המאה ה‭.21-‬ בימי הקיץ המקום בהחלט עשוי להיראות כמו פסטיבל שלום בינלאומי, על כל הצבעוניות ובליל השפות הכרוכים בכך.

פוזלים החוצה  

מומלץ לפנות בעדינות לאחד מהתושבים ולהתעניין על מקום להתארח בו. חלק מהאלפים מוכנים לשכן אורחים בחצר האחורית, שהיא בעצם שדה גדול, וישמחו להקצות מקום להקמת אוהל. בחלק מהבתים יש גם מטבחים חיצוניים, שבהם מתאספים בשעות הלילה השכנים לבישול צמחוני משותף ושירה אל תוך הלילה, מלווה באקורדיונים, גיטרות, חלילים וכלי הקשה. הזמן הטוב ביותר לחוות הילולה קהילתית הוא בלילות ירח מלא בקיץ.

סודן, גרמנייה במקור, היא מורה שהגיעה לכפר בחיפוש אחר אורח חיים אחר, והקימה משפחה ובית על צלע ההר. כמו רבים משכניה, היא אם לילדים רבים, שגדלים יחד בין העצים והבקתות בערבוביה שמזכירה בית ילדים בקיבוץ. בתמורה להכנסת האורחים מומלץ לחלוק עם המארחים קצת אוכל ולסייע בעבודות הכפיים השונות שדורש משק הבית. אחד מחוקיו הבלתי כתובים של כפר האלפים הוא שבניית הבתים לא באמת מסתיימת לעולם, ותמיד יש קיר לחזק או חדר נוסף לאטום מפני צינת החורף הקרב.

עם רדת הערב, בהיעדר מסך כלשהו לבהות בו, נפגשים דרי היער לארוחה ולשיחה שנמתחות אל תוך הלילה. אמצעי הבידור הנפוץ כאן הוא סיפורים ומוסיקה, וכל אחד מוזמן לתרום מכישרונו ומניסיונו. בשנים האחרונות יותר ויותר אלפים החלו לפזול אל העולם המפתה שבחוץ: כמה התפשרו והחליטו להחזיק במכונית פרטית, ובני הנוער ששבים אל הכפר מבית הספר התיכון מצוידים בביקורת כלפי אורח החיים שלתוכו גודלו. נשמע מוכר? נקווה שלא יתחילו לדבר שם בקרוב על הפרטה.

הכפר הגלובאלי  

מסביב לעולם פזורים כמה עשרות כפרים אקולוגיים שבחרו להתנתק מהציוויליזציה המודרנית. בספרד, למשל, חיים כ‭150-‬ תושבים בבנפיסיו, על גדת נחל כשעה נסיעה מהעיר גרנדה. בנפיסיו, בלי חשמל וצנרת מים, נראה כרחוב ארוך וססגוני באמצע הטבע הפראי, כולל אוהלי פלסטיק רעועים וכיפות בוץ מתוכננות למופת, כולל חלונות עגולים ובוסתנים מטופחים.

המרכז הקהילתי הוא אוהל טיפי גדול בכניסה לכפר, שם נערכות המסיבות הליליות ומועברת מקטרת טקסית, ושם גם לנים האורחים. מדי שנה בסתיו נערך בבנפיסיו "פסטיבל הדרקון‭,"‬ אליו נוהרים אנשים מכל העולם כדי ליהנות ממסיבות ומופעים בטבע – לגמרי בחינם. בימי שגרה מומלץ לגשת לבקתה שבה מוכרים גבינת עזים שמיוצרת במקום, והשכנים ממול מציעים עוגות טעימות ולחם תוצרת בית. בין התושבים הוותיקים ניתן למצוא גם כמה ישראלים, שנטשו מאחור חיי שגרה ויצאו לחפש דרך אחרת ביערות. איך מגיעים: מגרנדה מגיעים באוטובוס או ברכב לכפר אוֹ רחיבּ ה שנמצא במחצית הדרך בין העיר לים התיכון. משם ממשיכים ברכב במעלה הכביש המתפתל לכיוון הכפר קאניאר. משמאל לכביש יוצאת דרך עפר שמובילה עד הכניסה לכפר.

• מידע על כפרים אקולוגיים בכל רחבי העולם: ‭.www.gen-europe.org ‬