שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום אלכס קולומויסקי
    אהוד ברק: נתן את הכבוד לצה"ל
    הוא החזיר את הצבע ללחיי הקבינט והמטכ"ל, שיפר את קבלת ההחלטות וניסח תפישת ביטחון אחרת. אבל ההצלחות משדה הקרב לא עזרו לו לפצח את הקוד הפוליטי. איזה צבא ואיזו מורשת משאיר ברק אחריו?
    הנסיבות שבהן נכנס אהוד ברק לתפקיד הבטיחו לו הצלחה. נעליו של קודמו לא היו גדולות ממידתו, ומה שחשוב יותר - בכירי צה"ל ומערכת הביטחון שיוועו, בעיצומה של טלטלת וינוגרד, לאיש ביטחון מנוסה ומקצועי, שינחה אותם וייתן להם גיבוי. כמוהם, גם ראש הממשלה ושריה, שאיבדו את ביטחונם העצמי אחרי מלחמת לבנון השנייה, נשמו לרווחה כשברק הצטרף לקבינט הביטחוני. כיום, שנה וכמעט תשעה חודשים אחרי, יש כמעט קונצנזוס מקיר אל קיר שברק, כשר ביטחון "מקצועי", עמד בציפיות ויותר מזה. את כישלונותיו העיקריים הוא צבר בהתנהלותו הפוליטית. הוא עדיין לא פיצח את הקוד המאפשר לפוליטיקאי מיומן, אולמרט למשל, לקושש שיתוף פעולה מאויבים וידידים כאחד במערכת הפוליטית.

     

    איך הוא שר: תנו ציון לממשלת אולמרט

     

    מה שעשה את הקדנציה הקצרה של ברק לכה משמעותית וחשובה, אינם הישגים פיזיים הניתנים למדידה. מי ששיקם את יכולותיו של צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה היה המטה הכללי בניצוחו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. הם התחילו לעבוד עוד בימים בהם עמיר פרץ ישב בלשכת שר הביטחון. גם את המערכת ליירוט רקטות "כיפת ברזל" לא יזם ברק ולא הוא כתב את תוכנית המבצע של "עופרת יצוקה"; אפילו את "מהפכת ברודט" בתקציב הביטחון יזם קודמו. ברק דאג ליישומה של מהפכה זו, המתמרצת התייעלות וחיסכון במערכת הביטחון ובצה"ל ובה בשעה מעניקה תוספת שנתית קבועה לתקציב הביטחון. הוא גם מנע (בינתיים) את מסמוסה בממשלה בדיוני תקציב 2009 - הישג בפני עצמו.

     

    אבל התשומה החיונית באמת, שברק העניק לממשלה ולמערכת הביטחון, הייתה ניסוח מחדש ויישום של תפישת ביטחון אסטרטגית כוללת למדינת ישראל. תפישה זו מקובלת על מרבית אלופי המטה הכללי והרמטכ"ל, אך לא אומצה רשמית על-ידי הממשלה ולא תמיד זכתה להסכמה מצד כל השרים וראש הממשלה. בפועל, לפחות עד לאחרונה, הצליח ברק לשכנע את חברי הקבינט הביטחוני ליישם תפישה זו בעיתות משבר ובצמתי החלטה. כולל לפני ובעת מבצע "עופרת יצוקה". מי שיבחן את התנהלותו המקצועית של ברק כשר ביטחון יראה שהיא תואמת לחלוטין את תפישת הביטחון האסטרטגית שלו.

     

    להקיז דם, עד שנתפורר וניעלם

    תפישה זו מבוססת על ההנחה, שמדינות ערב וארגוני הטרור הערביים נואשו מהתמודדות ישירה עם כוח המחץ של צה"ל. לכן הם ויתרו על הניסיונות לנצח את מדינת ישראל ולמחוק אותה ממפת המזרח התיכון באמצעות הפעלת צבאות קונבנציונאליים. במקום זאת הם מנסים להעמיד במבחן את אורך הנשימה של מדינת ישראל ואזרחיה. במילים פשוטות - להתיש אותנו ולהקיז את דמנו, עד שמדינת ישראל תתפורר מעצמה ותיעלם. את ההתשה הזו הם מקיימים באמצעות רקטות וטילים מכל הסוגים, פיגועי טרור ושלילת הלגיטימציה של מדינת ישראל דרך התקשורת הבינלאומית והאו"ם.

     

    כדי לסכל מאמצים ואמצעים אלה - כדי שלא נותש - צריכה מדינת ישראל להקטין עד למינימום את השחיקה הפיזית והנפשית של אזרחיה וחייליה. לכן עליה למנוע ככל האפשר מלחמות והתנגשויות צבאיות גדולות ועתירות נפגעים ונזק. אם אי אפשר למנוע מלחמה, צריך לדחותה כמה שניתן ולדאוג שכאשר נצא אליה, נהיה מוכנים וננצח בה על אדמת האויב. כל ניצחון והכרעה מביאים הרתעה ודוחים את המלחמה הבאה - וחוזר חלילה. מה שהתפרש כהססנות של ברק ו"פחדנות" מצדו, כשהסכים לתהדיאה רחוקה משלמות בתיווך מצרים, הייתה בעצם יישום תפישה זו, הקוראת לדחיית מלחמה עד כמה שאפשר ובזמן הזה למצות את ההתכוננות לקראתה.  


    המערכת שיוועה לניסיון (צילום: משרד הביטחון)

     

    תפישת הביטחון של ברק זהה כמעט לגמרי לזו שקבע בן-גוריון. השינויים שהכניס השר היוצא הם בעיקר באמצעים ובשיטות הלחימה וההתגוננות, הנגזרים מאופי האיום החדש. מאחר שהרקטות והטילים הם איום שקשה מאוד לחסלו כליל, אפילו באמצעות פעולה קרקעית - הורה ברק מיד כשנכנס לתפקידו לתת עדיפות עליונה לפיתוח מערכת רב-שכבתית ליירוט רקטות וטילים מכל הסוגים. בעדיפות שנייה הוא העמיד את שיפור יכולת התמרון היבשתי של צה"ל בשדה הקרב רווי הטילים, באמצעות הגדלת סדר הכוחות, מיגון כלי הרכב המשוריינים, אימונים באש חיה ושימוש ב"מסכי אש" המגוננים על החיילים המתקדמים, ועוד אמצעים רבים אחרים שחלקם באו לידי ביטוי ב"עופרת יצוקה".

     

    במטרה להקטין את השחיקה שם ברק דגש רב על מיגון העורף וארגונו לספיגה, באופן שימנע אבדות בקרב האזרחים. סגנו מתן וילנאי, שהיה מופקד על עניין זה יחד עם האלוף יאיר גולן, מפקד פיקוד העורף, עשו עבודה משובחת.

     

    מיגון תחילה

    תשומה חשובה אחרת של ברק הייתה סדר העדיפויות הברור שקבע לבניין הכוח ולתהליך שיקום יכולות צה"ל. כחודש אחרי שנכנס לתפקידו הציג למטה הכללי את תוכניתו, תוך שימוש יעיל בתקציב הביטחון ובסיוע האמריקני. בראש סדר עדיפויות זה העמיד כאמור את פיתוח המערך הרב-שכבתי ליירוט. הרמטכ"ל אשכנזי ורוב האלופים התנגדו בהתחלה; הם טענו כי ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר מפני טילים ורקטות. אבל ברק הצליח לשכנעם להעביר את מאות המיליונים, הדרושים כדי להשלים במהירות הרבה ביותר את המערכות. המערכת הראשונה, "כיפת ברזל", תהיה מבצעית בעוד פחות משנתיים; האחרות - "שרביט קסמים" ו"חץ 3" - בעוד שלוש עד ארבע שנים. כדי למנוע שחיקה מיותרת, רוצה ברק למשוך זמן בלי התנגשויות צבאיות גדולות, עד שמערכות אלו יבשילו, ואז תוכל ישראל להתמודד בהצלחה גם עם עשרות אלפי הטילים והרקטות שמכינים האיראנים בסביבתנו הקרובה.

     

    התשומה הייחודית השלישית של ברק הייתה בתחום שיפור איכות ההחלטות הביטחוניות שהתקבלו בצה"ל, בממשלה ובפורום השלישייה. כך למשל, כשנכנס למשרד הביטחון, היו כבר תכנונים מתקדמים לביצוע פעולה מסוימת בעלת משמעות בלתי מבוטלת לביטחון המדינה. ברק דרש מידע נוסף, שהצריך פעילות לא שגרתית, בחן את הסוגיה במשך זמן רב ודרש הצעות נוספות. רק אחרי שהגיע למסקנה כי אחת החלופות, עליה המליץ הרמטכ"ל, מבטיחה הצלחה וממזערת עד למינימום את הסיכונים, אישר אותה והמליץ לראש הממשלה לעשות כמוהו. ברק היה גם שותף מלא להחלטות הקשות שקדמו ל"עופרת יצוקה". גם שם פעל על פי עקרונות תפישת הביטחון, שהנחתה אותו להציב כיעד את הקטנת השחיקה והאבדות בקרב כוחות צה"ל המשתתפים במבצע.

     

    לשבחו של ברק אפשר לומר גם, שהוא ידע לפעול כיושב-ראש הדירקטוריון של "קונצרן הביטחון", הכולל את צה"ל ומערכת הביטחון האזרחית. הוא לא ניסה להיות רמטכ"ל-על כמו כמה מקודמיו בתפקיד, ונתן חופש פעולה וגיבוי מלאים לגבי אשכנזי. מה שאפשר לשניהם לעבוד בהרמוניה מלאה ולהביא תוצאות.

     

    ראש המחנה הזהיר

    למעשה נוצרו בצמרת הביטחונית של ישראל שני מחנות בעלי תפישות מנוגדות: ה"אקטיביסטי" בהנהגת אולמרט, בו תמכו ראשי השב"כ והמוסד, וה"זהיר" בראשות ברק, שנתמך על-ידי הרמטכ"ל וחלק ניכר מאלופי המטה הכללי (היו לא מעט אלופים שהתנגדו לקו הזהיר). המתח בין שני מחנות אלה השתקף ביחס למשא-ומתן בעניינו של גלעד שליט ולזה העקיף עם סוריה. מה שהתרחש בפועל בשני תחומים אלה ביטא לעיתים קרובות פשרה בין עמדות המחנות.

     

    ברק תומך בפיתרון של שתי מדינות לסכסוך עם הפלסטינים, אבל מסופק אם ניתן יהיה להשיגו בשנים הקרובות. הוא האמין ואף פעל כדי לקדם פיתרון שיבוא מלמטה למעלה, כלומר: קודם שיפור מצב הביטחון בשטח והמצב הכלכלי ואיכות החיים של הפלסטינים בגדה (הסרת מחסומים), ורק אחר-כך, כשאבו-מאזן יתחזק ויוכל לשלוט גם בעזה כפי שכוחותיו שולטים כעת בג'נין, בחברון ובבית-לחם, אפשר יהיה לקיים מו"מ אפקטיבי על הסדר הקבע. אולי בגלל השקפה זו, כדי להימנע מעימות סיזיפי טרם זמנו עם המתנחלים, גרר ברק את רגליו ונמנע מהסרת מאחזים בלתי חוקיים בגדה.  


    פירשו את הזהירות כפחדנות (צילום: AP)

     

    תחום נוסף שבו הייתה הצלחתו של ברק חלקית ביותר (אולי לא באשמתו) הוא ההתמודדות עם איום הגרעין האיראני. העולם לא נענה לקריאתו להדק את הסנקציות, והאמריקנים הורידו מעל הפרק את השימוש באופציה הצבאית כאמצעי לעיכוב התוכנית. האמריקנים גם מנעו מישראל, חרף בקשותיו ותחנוניו של ברק, את מבוקשה בתחום החימוש ההתקפי ארוך-הטווח ועמוק-החדירה - המטוסים החמקנים ואישור המעבר בשמי מדינות המפרץ. ישראל צריכה איפוא, לפי תפישת ברק, לפתח את ה"זרוע הארוכה" שלה בעצמה, והוא סבור שיש לה מעט זמן לעשות זאת כראוי. שנה עד שנתיים לכל היותר.

     

    ברק דואג שהזמן הזה ינוצל באופן מרבי כדי להקנות לישראל כושר עצמאי לנקוט ביעילות באופציה צבאית. שני דברים מדאיגים אותו: מערכות הנ"מ (אס-300) שהרוסים שוקלים לספק לטהרן, והדיאלוג בו האמריקנים מבקשים לפתוח עמה - ועל הדרך, לספק לה זמן קריטי. ההערכה היא שההנהגה הקולקטיבית באיראן לא החליטה עדיין סופית אם היא רוצה לייצר נשק גרעיני או להסתפק בהכנת התשתית לייצורו - עד שתתקבל החלטה.

     

    הדיאלוג עם האמריקנים עלול לדחוף את האיראנים לתחושה שיש להם

    זמן ולגיטימציה. לכן דורש ברק שממשל אובמה יקצוב זמן לדיאלוג עם האיראנים; יגבש הסכם עם הרוסים והסינים על סנקציות כואבות, אם הדיאלוג ייכשל; והעיקר - שלא יוריד את האופציה הצבאית מהפרק. לפי ברק, האופציה הזאת, בין אם וושינגטון תהיה שותפה לה ובין אם ישראל תשתמש בה לבדה, צריכה לשמש כמקל בעת הדיאלוג, להרתיע אם איראן תתקרב ליכולת ולבסוף - שאפשר יהיה לבצעה בהצלחה אם לא תהיה ברירה.

     

    לסיום ראוי לציין, שתפישת הביטחון של ברק אינה מקובל על ראש הממשלה המיועד נתניהו, ובוודאי שלא על השותפות הקואליציונית שמימין לו. לשר הביטחון הבא, יהא אשר יהא, עלולה לפיכך להיות בעיה להגיע להסכמות עם פורום מטכ"ל על גיבוש תפישת ביטחון חדשה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים