פרי גליל, פרי באושים

כשיגיע הרגע לבחון כיצד התייצגה פרשת "פרי גליל" בתקשורת ואיזו גרסה משלל הגרסאות הצליחה לקנות לה שביתה בתודעה הציבורית ולהכריע את גורלם של בעלי המפעל, הנושים והפועלים, אני חוששת מאוד שתהיה זו הגרסא הנוחה ביותר לעיכול יחד עם ארוחות השבת שלנו, כמו זו שנמסרה לנו במהדורת החדשות של ערוץ 10 מפיו של מיקי רוזנטל: "תרגיעו", אומר לנו הנוסח הזה, "עובדים עלינו, מפילים את התקשורת בפח, מבלבלים את מוחנו עם עובדות נכונות למחצה ומושגים מעורפלים".

"המפעל לא ייסגר", האיר רוזנטל את עינינו, "לא מתכוונים לסגור אותו. במתכונת כזו או אחרת, הוא ימשיך לפעול", הניח את דעתנו. עכשיו בבקשה תפנו מקום למנה האחרונה. מה בדבר סלט פירות?

יום קודם נסעתי לחצור הגלילית לפגוש את מוטי חזיזה, יושב ראש ועד העובדים של המפעל, ומי שהיה, כך יתברר לי, שכנם של סבי, משה נידם ואשתו איטו, תושבי חצור ופנסיונרים של "פרי גליל".

אבל אני מקדימה את המאוחר: עוד קודם לכך, בעוד בית המשפט דן בבקשת שני הבנקים, נושיו הגדולים, למנות כונס נכסים למפעל, כתבתי מכתב לכל מכותבי, מרביתם סופרים, אנשי אקדמיה, אמנים ומה שנהוג לכנות באופן חופשי ובלתי אחראי "אנשי רוח", וביקשתי מהם להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, ולגלות אמפתיה לגורלה של עיירה גלילית שעומדים לכבות עליה את האור.

עשיתי את מה שמצפוני פקד עלי לעשות, אמרתי את מה שצריך היה להאמר והכרזתי שאני מתייצבת בשערי המפעל ביום חמישי בבוקר ומי שרוצה, שיבוא.

מזג האוויר האיר לנו פנים ואני נשבעתי בפעם המאה לכתוב את ספרי הבא בחמוקיו של אחד ההרים המכתרים את חצור הגלילית מן המערב ויוצרים עבור תושביה פסטורליה בלתי נחוצה.

ברשותכם, בנקודה הזו, מול הרי נפתלי הנהדרים אבצע עוד רגרסיה - תעלול ספרותי שבו חוזר המספר בזמן בכדי להשלים את התמונה ולהעניק לה עומק ומשמעות- כדי להזכיר שבילדותי, כשהייתי מגיעה לבקר את משפחתי בחצור הגלילית היה מפעם לפעם לוקח אותי סבי הצידה ותוחב לידי שטר. "קחי, קחי", אמר לי והוסיף בלחש, בערבית "שאמא שלך לא תראה". הוא יכול היה להרשות לעצמו, היתה לו עבודה קבועה ופנסיה מובטחת ב"פרי גליל".

מאוחר יותר, כשסיירנו ניר ברעם, אמיר גוטפרוינד, שרון קנטור ואנוכי לצד אילן גילאון ופעילים ממרצ, יצחק אהרונוביץ מישראל ביתנו וחקלאים מהסביבה, מצאתי שעת כושר ושאלתי בשקט את חזיזה, מה בדיוק משלל האפשרויות המונוטוניות עד כאב, עשו משה ואיטו נידם. נענתי בגאווה שזר לא יבין: "סבא שלך היה השרת. הסתובב, ניקה, עשה שתייה, מילא צלחות בעוגיות, דברים כאלו, וסבתא שלך היתה ממיינת תפוחי אדמה".

זה כל העניין כולו. לשם כך יוצאים לרחובות ומבעירים צמיגים וזועקים: המאבק הוא על הזכות להמשיך ולעשות את העבודות האלו יום אחר יום ולצבור פנסיה צנועה שתאפשר דברים בסיסיים ביותר: להתרגע סוף סוף מול ההרים, לנשום את האוויר הגלילי הצלול ומפעם לפעם לתחוב שטר לידה של הנכדה מאחורי גבה של האם.

את השטר הזה באתי לפרוע ביום חמישי. משה ואיטו נידם הלכו לעולמם בזה אחרי זה לפני שנים, אבל מאות אנשים אחרים עובדים במפעל ומבקשים מהחיים לא יותר מאשר להמשיך לעבוד בו. תודו שזה מעט מאוד. אולי מעט מדי.

ביום חמישי הקרוב יפסוק בית המשפט שדחה את הכרעתו בשמונה ימים, האם ימונה כונס נכסים והנושים יוכלו להשיב לעצמם חלק גדול מחובותיו ההיסטוריים של המפעל הרווחי הזה, שסחב על גבו את "ויטה" הטובעת עד שהתחיל לשקוע איתה. אכן, יש הצעות טובות לקניית המפעל על חובותיו, שייפרסו למורת רוחם של שני הבנקים על פני כמה שנים. צדק מיקי רוזנטל כשהבטיח לנו שככל הנראה בקונסטלציה כזו או אחרת, יישארו דלתותיו של המפעל פתוחות.

אבל אני מקשה ושואלת מה יהיה על העובדים הוותיקים ועל הזכויות שצברו, כשיעבירו את המפעל לידיים אחרות? האם האדונים החדשים יכבדו אותם? שכן אסור שהם ייעלמו מהלב כאילו הדיון הוא גורלו של המפעל עצמו. זהו גורל העובדים ליד מכונות המיון, ברעש הנורא של מכונות האריזה, בקור המקפיא של המקררים שצריך להדיר שינה מעיננו. ואת זה, כך נדמה לי, מתחילים להסתיר.