הוא התעצבן שאני צועקת והופכת כל שיחה לריב
הוא אמר שככה הוא לא מוכן לדבר, הלך לחדר השינה וטרק את הדלת. אני צעקתי שלא יטרוק דלתות. הוא פתח את הדלת ואמר שאם אני צועקת, אז זו זכותו לטרוק דלתות - ושב וטרק את הדלת. עוד מעט מתחתנים, הקרב על החלב
"קרן, נגמר החלב!", הוא שב לסלון.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" אמרתי אל תוך דפי הספר.
"יכולתְ להגיד לי והייתי קונה חלב אחרי העבודה".
"כבר לפני שלושה ימים התרעתי שהחלב עומד להיגמר". סוף סוף הנחתי את הספר והבטתי בו בתוכחה.
"אז יכולתְ לקנות חלב!" הוא קבע.
"סליחה?! מה זה האשמות האלו? אתה יכולת לקנות בדיוק כמוני!" הרמתי את הקול.
הוא התעצבן שאני ישר צועקת והופכת כל שיחה לריב. אני צעקתי שהוא התחיל, ושאם הוא בא אלי בהאשמות שווא, שלא יתפלא שאני צועקת.
הוא אמר שככה הוא לא מוכן לדבר, הלך לחדר השינה וטרק את הדלת. אני צעקתי שלא יטרוק דלתות. הוא פתח את הדלת ואמר שאם אני צועקת, אז זו זכותו לטרוק דלתות - ושב וטרק את הדלת.
אני ישבתי על הספה בסלון עם הספר וניסיתי לקרוא את אותה שורה בפעם התשיעית.
הוא שכב על המיטה בחדר השינה עם בגדי העבודה מהרפת והעיניים שלו החלו להיעצם.
התעצבנתי שתמיד כשאנחנו רבים הוא ישר נרדם וצעקתי בטון מאיים שאני מקווה שהוא לא שוכב בבגדי העבודה המלוכלכים במיטה. הוא צעק שגם ככה הגיע הזמן להחליף מצעים.
"אז תחליף אותם!"
"תחליפי את!"
נזכרתי שכשעברנו לגור יחד, הכרזתי שהדבר שהכי שנאתי בלגור לבד זה להחליף מצעים (בעיקר את הציפה של הפוך) ושהוא הבטיח לי שזה יהיה התפקיד שלו מעתה והלאה.
"זה התפקיד שלך!" הזכרתי לו בצעקה.
"הכל בבית זה התפקיד שלי, את גם יכולה לעשות משהו", הוא צעק בדרכו חזרה לסלון.
קראתי לו חוצפן וטענתי שאני עושה בשביל הבית לא פחות ממנו, ושאם כבר מדברים על זה, הוא עוד לא החליף את הנורה במטבח ועברו כבר שבועיים.
הוא התחיל למנות בקול רם את כל הדברים שהוא עושה בבית, בזמן שאני גוללתי בפניו בקול רם את כל הדברים שאני עושה בבית, ושנינו צעקנו זה על זה ש"נמאס שאת/ה תמיד קוטע/ת אותי ולא נותן/ת לסיים משפט אחד וככה אי אפשר לנהל דיון!"
"אין לי כוח אליךָ!" עכשיו אני זו שטרקתי את הדלת של חדר האמבטיה.
הוא צעק שאני חוצפנית שאני מפנה לו את הגב באמצע שהוא מדבר.
חדר השירותים נראה לי לפתע כמו שדה קרב
אני צעקתי שאני לא צריכה לבקש רשות לעשות פיפי ועמדתי מול המראה כי לא באמת היה לי פיפי. "כשנגמר נייר טואלט אתה יכול לשים חדש!" צעקתי מתוך השירותים ודמעות של רתיחה הצטברו לי בקצה של העין. "וכמה פעמים אני יכולה לבקש ממך לתלות את המגבת ישרה על המתלה כדי שהיא לא תסריח???" חדר השירותים נראה לי לפתע כמו שדה קרב שנחלתי בו תבוסה מרה.
"את כל-כך טרחנית!" הטיח בי, וריח של סיגריה החל להתפשט בחלל הבית.
"אמרת שאתה מפסיק לעשן". שבתי לסלון בפנים אדומות.
"איך אפשר להפסיק לעשן כשאת כל-כך מעצבנת?!"
"אז תעשן בחוץ!" הצבעתי אל עבר הדלת ורציתי לחנוק אותו.
הדלת השלישית בבית נטרקה כשהוא יצא החוצה ומלמל בקול רם שזה סיוט לגור איתי.
אני ישבתי על הספה וצעקתי שהוא יכול להמשיך לעשן, ואז כבר הסרטן ידאג לזה שהוא לא יצטרך לסבול אותי עוד הרבה זמן. באותו רגע הרגשתי שזה היה משפט מאוד מחוכם.
הוא נכנס הביתה מסריח מרפת ומסיגריות וניסה לשלוט בעצבים שלו.
"דיברתָ עם הדיג'יי?" שאלתי. דווקא עכשיו השאלה הזו לא נראתה לי סובלת דיחוי.
"לא", השיב.
"הבטחתָ שתדבר איתו היום!".
"אז הבטחתי". הוא עדיין ניסה להישאר שקול.
"נמאס לי שאני זו שעושה הכל בשביל החתונה הזו!" רקעתי ברגליים.
שנינו מנינו בוזמנית את כל הטלפונים שכל אחד מאיתנו עשה למען החתונה וצעקנו זו על זה ש"את/ה לא נותן/ת לסיים משפט אחד!". הוא חיקה אותי רוקעת ברגליים ואמר שמצידו אפשר לבטל את החתונה.
הדמעות פרצו החוצה, כאילו רק חיכו למשפט הנכון. "אין בעיה! אני חוזרת להורים שלי", הלכתי לחדר השינה בלי לטרוק את הדלת, כדי שיראה אותי אורזת ויעצור אותי.
"יופי, תהיי ילדה קטנה", אמר.
לא עניתי. רק משכתי באף ועשיתי תנועות גדולות של דחיסת בגדים שלא באמת התאימו זה לזה לתוך התיק.
"את מוכנה להירגע?"
"לא!" אמרתי בדרמטיות ועמדתי ארוזה ליד הדלת. עשיתי הכל לאט, כדי שיהיה לו מספיק זמן לחשוב איך להתנצל, אבל הוא רק ישב על הספה ונשף בהפגנתיות.
דפיקה בדלת. השכן המתלונן צעק שעוד פעם צ'ולה ("הכלבה שלכם") עקרה לו את השתילים בגינה.
שנינו אמרנו לו שהוא יכול לדבר יפה ולא צריך ישר לצעוק ושצ'ולה היתה בתוך הבית כל היום ו...
אבל הוא קטע אותנו ואמר שאם עוד פעם אחת...
אמרנו לו שהוא לא מקשיב ולא נותן לסיים משפט.
הוא הפנה את הגב ונכנס לביתו בטריקת דלת.
הנחתי את התיק והתיישבתי על הספה. "אז נשתה קפה שחור?".
לפנייה לכתב/ת 
