בואו לשרוף איתנו חזיות
מהמאבק הפמיניסטי אמורים להרוויח כולם, למרות שהוא נתפש לנשים בלבד. מתי אתם, הגברים, מתכוונים להצטרף?
תארו לכם אדם שמרצונו החופשי כובל יד אחת מאחורי הגב, מצמיד לרגל אחת שלו משקולת, מכסה עין אחת ברטייה ומצמיד אלקטרודה למוח, כדי שמפעם לפעם תעבור בו איזו צמרמורת שתקטע את רצף מחשבותיו. לאילו הישגים כבר יכול אדם כזה להגיע? וכמה מאושר הוא יכול להיות בחייו, כשהמגבלות המשונות האלה שכפה על עצמו לא רק חונקות את היצירתיות שלו, אלא הופכות כל צעד שלו בעולם למייגע ומיוסר?
ככה, כמו האדם התימהוני הזה, נראית החברה שלנו, שבחלקים גדולים מאוד שלה עדיין אינה מאפשרת לנשים לבוא לידי ביטוי מלא. הדת, המסורת, המאצ'ואיזם הביטחוניסטי שלנו הם כמובן רק תירוצים שמאחוריהם מסתתרת החרדה שמא נשים שיתאפשר להן להפגין את מלוא היכולות שלהן, יאפילו חלילה על גברים המנהלים היום את רוב העניינים, הכסף והכוח.
התוצאה היא חברה צולעת, עיוורת למחצה, קטועת מחשבה ולא מאוד יצירתית, שמנצלת בקושי מחצית מהפוטנציאל האנושי שלה, מבלי לראות איזה רווח עצום יהיה לכולנו כשהדברים ישתנו. עין ימין מפחדת שעין שמאל תשתלט לה על שדה הראייה, רגל שמאל מעדיפה לקטוע את רגל ימין, כדי שזו לא תקדים אותה בצעד. המאבק הפמיניסטי נתפש כעניינן של נשים בלבד, כאילו שהחברה כולה אינה גוף אורגני, שתקינותו תלויה בתפקוד מלא ושוויוני של חלקיו כולם.
ביום האשה הבינלאומי יש לנו סיבות לא מעטות לחגוג. אחרי הכל, התקדמנו די הרבה מאז אותם ימים שבהם היו נשים כלואות במערה, ממתינות לאדונן שישוב מן הצייד. בראש בית המשפט העליון עומדת אשה, אשה אחרת זכתה לתמיכה נכבדת במירוץ לראשות הממשלה ובכנסת מכהנות יותר נשים מאי פעם; אנחנו כותבות, מסקרות, מדברות, מראיינות, מובילות מפגני מחאה ציבוריים ומחזיקות גם בעמדות כוח. ובכל זאת, המאבק הזה נתפש כאיזה תחביב משונה שלנו, איזו רדיפת מותרות שמותר וצריך לדחוק הצידה מפני "המצב", איזו תביעה של קבוצה בדלנית, שלא ברור למה היא עדיין מתלוננת.
אך השוויון האוטופי הזה צריך להיות חלום משותף שלנו, של כולנו. משום שרק בחברה שאינה שוקדת על החלשת חלקים נרחבים מאוכלוסייתה, יכול כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו בלי קשר לזהותו המגדרית. בחברה שאינה מדכאת את נשותיה, אינה סוחרת בהן, מפלה אותן בבתי דין רבניים או מקבלת בכחכוח נבוך ובהשפלת מבט אינספור מעשי אלימות נגדן - גם הגברים לא ימצאו את עצמם כלואים בתוך תדמיות וציפיות מגדריות, בתוך מירוץ להשגת כוח, בתוך התביעה לעצב לעצמם דמות מאצ'ואיסטית בלי כל קשר לנטיות לבם. אנחנו שרפנו חזיות, אתם יכולים לשרוף את מגני האשכים שלכם, הווירטואליים, המנטליים.
המאבק הפמיניסטי, או בשם הארכאי אך העדיין רלוונטי "המאבק לשחרור האשה", אמור בסופו של דבר לייצר חברה שיש בה כוח חיות עצום וגדול בהרבה מזה שיש בה כיום. אנחנו, הנשים, כבר התחלנו לצעוד לעבר המטרה הזו. הקמנו ארגוני נשים ופרשנו רשתות תמיכה. אפילו למדנו לצחוק על עצמנו, וזו, כך מתברר, האנטיביוטיקה האמיתית של החיים. אנחנו כבר לוקחות אחריות, אבל אנחנו רק מחצית מהמארג שבתוכו כולנו חיים. מתי אתם, הגברים, מתכננים להצטרף אלינו?
לפנייה לכתב/ת 
