שתף קטע נבחר

היא טענה שהוא לא ממש שר את זה מהלב

זה לא דבר יפה להגיד לנגן רחוב. אתם מכירים נגן רחוב שלא היה נעלב? אז הוא שאל אותה, כדי לא לשקוע בתוך העצבות, "מאיפה לעזאזל את חושבת שאני שר? מאיפה יש לי כוח לצאת מהבית גם בימים קרים, גם בשריפות של הקיץ, לעמוד פה שלוש שעות עם האקורדיאון הזה ולנגן ולשיר?" סיפור לתחילת השבוע

"כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב ", הוא שר לה. הוא היה טוב בציטוט של משפטים משירים שאהב וידע לנגן על האקורדיאון.

 

"לנגן על אקורדיאון זה מוזר", אמרה לו ילדה קטנה. הוא חרץ לעברה לשון, והיא מיד סיפרה לאמא שלה מה עשה לה נגן האקורדיאון שנעמד בשדרה וניגן לעוברים ושבים.

 

כאילו שהעוברים ושבים עניינו אותו. מי שעניין אותו היו העוברות ושבות. אנשים מהסוג הזה. הוא ראה בהם אזרחים, כלומר אזרחיות סוג א', וממילא כל השאר לא היו כאלה שבשבילם היה יורד לרחוב ופוצח בנגינה.

 

היא אמרה לו שהיא מעדיפה את המקור.

 

"איזה מקור?" שאל, אבל כבר ידע שהיא הרי תגיד - את קלפטר. אני מעדיפה את קלפטר. וכך אמרה וגם הוסיפה עוד מלח על פצעיו כשהכריזה: "לפחות הוא שר את זה מהלב".

 

זה לא דבר יפה להגיד לנגן רחוב. אתם מכירים נגן רחוב שלא היה נעלב ממלים כאלה? אז הוא שאל אותה, כדי לא לשקוע בתוך העצבות, "ומהיכן אני שר? מהיכן לעזאזל את חושבת שאני שר? מאיפה יש לי את הכוחות לצאת מהבית גם בימים קרים, גם בשריפות של הקיץ ולעמוד פה, שעה, שעתיים, שלוש שעות ולהחזיק את האקורדיאון הזה ולנגן ולשיר? מאיפה?"

 

היא לא ענתה.

 

היה מובן לכל מי שעצר בדרכו או הפנה את מבטו לעבר נגן הרחוב ועוברת האורח, שזאת נגעה בנקודה רגישה שהובילה לעוד נקודות רגישות, שיצרו יחד קו שהוביל ישר לתוך האמצע של הלב של נגן הרחוב, איפה שכואב כשנוגעים.

 

תאמיני לי שגם כשהולכים לאט, כמוני, מגיעים

"אז אולי אני לא יפה כמו קלפטר בימים הטובים ואולי אין לי את הקול שלו, או את הזריזות של האצבעות על הגיטרה, אבל תאמיני לי שגם כשהולכים לאט, כמוני, מגיעים".

 

עכשיו היה ברור.

 

היה ברור שהמבט החדש שלה שאל, אבל אדוני, לאן הגעת? אתה עומד בצומת, בשדרה, אמנם בצל, במקום די נוח, ובקירבה לבית הקפה הזה שכולם יושבים בו, ובהחלט לא מדובר במקום רע לעמוד בו, אבל עדיין, הרי אחרי הכל מדובר במקום ציבורי. כלום פה לא שייך לך. אתה אדון רק לעלים היבשים שנושרים מהעצים הכפופים והמזדקנים שמעליך. לזה אתה מתכוון כשאתה אומר שאפשר להגיע גם לאט?

 

הוא לחץ את ידיו, והאקורדיאון נאנח.

 

כן, את הנושא הזה כבר ניסה להבהיר עם עצמו לא אחת, ומעולם לא הגיע למסקנה חדה וברורה. האם ייתכן שלא הגיע לדבר? שהוא עומד במקום?

 

לרגע ניצל את הרוח הקלילה שחלפה לאורך השדרה, נוגעת לא נוגעת בפניהם של היושבים על הספסלים וליד השולחנות הצרים המוגבהים. הוא ניסה להראות לה.

 

"נפגשנו, שמש פנתה לים, השמיים צבע אותם אמן... איך זה נשמע לך?"

 

היא חייכה.

 

הוא המשיך לשיר לה.

 

כשסיים, היא התקרבה אליו ונישקה אותו על הלחי. "הנה דבר שלא הייתי מצפה מעצמי לעשות", אמרה. "לנשק נגן רחוב. זה היה הביצוע הגרוע ביותר ששמעתי בחיי לקלפטר, אבל את הנשיקה הזאת אתה הרווחת בכבוד".

 

"זאת אומרת שאהבת את זה, או לא?" שאל.

 

והיא המשיכה לדרכה בלי להשיב לו.


 

השעות של הלילה עברו לאט. הוא הודה בפני עצמו שהוא לא מסוגל להפסיק ולחשוב על הגברת הצעירה שעצרה בשדרה להקשיב לו. זאת שבחר להיות צ'רצ'יל בשבילה. היא רקדה על דפי התווים שבהם חזה בשנתו. אלה שמעולם לא למד לקרוא.

 

שאלה פילוסופית טרדה את מנוחתו: האם בני האדם נועדו להגיע לאיזה מקום, כל מקום, ומשם להביט על חייהם בסיפוק, או בהבנה השונה מזאת שהיתה בידם? ואם אכן קיים מקום כזה, האם הוא נמצא רחוק ממנו או קרוב אליו?

 

השאלות הלכו וגברו, ובמקום להתמודד עם כולן, החליט להשתיקן כאחת. קם ממיטתו, יצא מהבית וירד אל הרחוב. אחרי דקות מעטות של הליכה בצינת הבוקר, הגיע אל מקומו הקבוע בשדרה ושם החל לנגן. אף אחד לא עבר מולו. הוא בכל זאת המשיך וניגן: "הו, הו, הו, הו, קול קורא לנדוד, לנדוד ..."

 

הציפורים חיכו עדיין לשעת ההשכמה המוסכמת.

 

לאט לאט מגיעים לאן שצריכים להגיע, הזכיר לעצמו. זה היה משפט שאהב לחזור עליו בימים בהירים פחות. הוא ניגן את כל חייו של קלפטר, וכשהשעה היתה שעת בוקר אמיתית, כזאת שעוברי אורח ומכוניות ודלתות חנויות וחלונות בבתים סביב נעו כל אחד בכיוונו, קיפל את האקורדיאון וחזר למיטה.

 

מיטת נגן האקורדיאון תמיד חמה ממנגינות, הירהר בשוכבו.

 

עיניו נעצמו.

 

רק בשעת אחר הצהריים פסק השקט, כשנשמעו דפיקות בדלת. נגן האקורדיאון לא פקח את עיניו. הוא חי את חלומותיו, ומידי פעם זזו זרועותיו יחד, כמו אחזו עדיין בשני צדי האקורדיאון וביקשו לעלות בסולם או לרדת.

 

צלצול נשמע בחלל.

העולם כולו עצר כדי להביט.

עוברי האורח בשדרה עמדו מלכת.

האם נגן האקורדיאון יעור משנתו ויקום אל הדלת?

 

זאת לא היתה השאלה הנכונה, או לפחות לא הנכונה ביותר. השאלה הנכונה ביותר היתה, מי צלצל לו בדלת באמצע היום, כשהעיר חמה כלהבה, ואצלו המזגן ממילא מקולקל?

 

והתשובה היתה נכונה עוד יותר.

 

הגברת מהשדרה. הגברת מהחלומות. הגברת שהקשיבה לו שר.

 

היא אמרה לו משהו כמו, "אני מצטערת. מתנצלת. חיפשתי אותך מהבוקר במקום שלך. היה שם איש אחד שהסביר לי איך להגיע אליך. אני מקווה שזה בסדר ושאני לא מפריעה לך. אני מפריעה לך?"

 

הוא הניד בראשו, פעם לשלילה ופעם לחיוב ושוב לשלילה. "את לא מפריעה", אמר.

 

"אני יכולה להיכנס?" שאלה.

 

הוא סימן בידו, ואז פינה את הדרך פנימה, אל תוך הדירה הצנועה שלו, בעלת החלון הגדול המשקיף אל השדרה.

 

"אתה מבין", אמרה מיד כשהתיישבה על ספה בצבע חום, דהויה ומרופטת בקצותיה, "הבעיה שלי היא שאין לי בית. אני גרה בכל מקום, אבל בלי בית. אתמול כשעברתי וראיתי אותך, אתה הזכרת לי את כל מה שאני פוחדת ממנו. למשל, להגיע לרחוב ולמצוא את עצמי עומדת עם הקלרינט שלי ומנגנת לאנשים כדי שיתנו לי כסף שאיתו אוכל לקנות משהו לאכול".

 

הוא המהם איזה דבר.

 

"באתי לבקש ממךָ סליחה"

"אתה שואל אותי אם לזה התכוונתי להגיע? מובן שלא. אבל הגעתי. בכבוד רב ובעמל. עכשיו אני כאן. צעד אחרי צעד הגעתי לכאן. באתי לבקש ממך סליחה, כי השירים שניגנת עבורי היו מופלאים. תנחש מתי הבנתי את זה? בלילה. בלילה אני הבנתי את זה. כשלא הצלחתי לישון מרוב עונג. האקורדיאון שלך זה כל מה שהמשכתי לשמוע, גם הרבה אחרי שהסתלקתי משם. זה היה רק הכעס שדיבר ואמר את כל הדברים הרעים. זה מה שהכעס יודע לעשות. להוציא את הרע, ולהשכיח את הטוב".

 

"את רוצה לשתות משהו?" שאל אותה.

 

"כן", אמרה, "לא משנה לי מה".

 

הוא סידר לה גזוז, כמו פעם, בקיוסק הישן שעוד עמד בשדרה אבל הציע משקאות של זמן ושל מקום אחרים.

הם ישבו זה מול זה ושתו מכוסות שקופות גבוהות. פה ושם חייך אליה. היא ביקשה שיינגן לה שוב את אחד משני השירים שניגן לה אמש. "את שניהם, אם אפשר".

 

הוא היה כל כולו קלפטר, מכף רגל ועד ראש

הוא התבייש בתחילה, אבל אז אזר אומץ. הוא ניגן לה את שני השירים ואז הוסיף עוד שני קלפטרים, שיום קודם לא ניסה. הוא היה כל כולו קלפטר, מכף רגל ועד ראש והרגיש קלפטר וחווה את העוצמה האדירה הזאת שבוערת בתוכך כשאתה הופך להיות אמן בעל שם.

 

היא התמוגגה.

 

הוא עדיין היה אותו נגן רחוב עלוב.

 

הגוף שלה שקע על הספה והראש נותר מעט מעל גובה הכרית. "זה נורא", אמרה.

 

"מה?" שאל.

 

"נורא שאפשר להעליב בקלות כזאת", אמרה. "שבני אדם יכולים להגיד או לעשות כל מה שהם רוצים, בקלות כזאת, ואחר כך להיעלם. מה היה קורה אם לא הייתי מוצאת אותך שוב? אם הייתי עולה היום על מטוס ולא חוזרת לכאן? אתה היית נושא כל החיים את הזיכרון מהדברים שאמרתי. השקרים שסיפרתי לך, שמאחוריהם עומד סיפור אחר. הסיפור שלי".

 

"מזל שלא עלית על מטוס", אמר. "את רוצה עוד גזוז?"

 

היא הנהנה, והוא מילא שוב את שתי הכוסות השקופות הגבוהות.

 

החום הגדול נגע בחלון הרחב של ביתו, אבל נותר ברובו בחוץ. העיר נראתה כמדבר שוקק חיים. חבורה של צעירים וצעירות רכובים על גלגיליות מהירות חלפה בשדרה. הטור התארך ונראה כמו רכבת עליזה של סוף היום, האוספת אליה את כל המחשבות הקשות והרהורי הייאוש. שוב נראתה השדרה מזמינה ואוהבת.

 

הוא שאל אותה אם תרצה. היא השיבה בחיוב. כבר ידעה למה הוא מתכוון.

 

הם נעמדו שעה קלה אחר כך במקום הקבוע שלו בשדרה, רעננים ולבושים במיטב הבגדים שהיו להם. היא שלפה את הקלרינט והוא הגיע, כמו תמיד, עם האקורדיאון.

 

הם התחילו לנגן. יחד.

 

הזמן הפך לידיד.

 

לא הייתי מספר את כל הסיפור הזה אלמלא עבר אז, במקריות מופלאה, קלפטר בעצמו. הם לא הפסיקו לנגן כשהעיף לעברם מבט ביישן. את החיוך שלו היא הצליחה לראות בקלות. והוא הבחין בו מעט אחריה. הם עוד ידברו על החיוך הזה לאורך כל הלילה הבא.

 

קלפטר עצר לכמה דקות, וכל העולם התקבץ סביבו. הם עשו לו כבוד לפני שהודה להם והמשיך. כל אחד מהם, הוא והיא, אקורדיאון וקלרינט, הסכימו שזה היה הערב המוצלח ביותר שלהם זה זמן רב.

 

לה לא היה איפה לגור, ולו לא היה הרבה מה לאכול. אבל יחד הם נזכרו לאן מגיעים כשהולכים לאט. ואיך אין סיבה לפחוד, כל עוד מאמינים בזה. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מי שעניין אותו היו העוברות ושבות
צילום: איי פי
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים