לא הקמפיין אשם

רבים בממשלה ובזרועות הביטחון מאשימים כעת את הקמפיין בכישלון המו"מ להשבת גלעד שליט. אך נראה כי שכחו שקמפיין משמעותו השפעה ציבורית, השפעה לגיטימית גם על חברי כנסת וממשלה.

בדרך כלל קמפיין אינו גורם לשינוי עמדתו של ראש הממשלה, אלא רק מחזק אותה אם דעתו דומה למי שעומד מאחורי מסע ההסברה: הקמפיין למען יציאה מלבנון אחרי 15 שנה לא היה מזיז מהלכים, אם ראש הממשלה לא היה רוצה להוציא את צה"ל משם גם בלי הסכם עם סוריה או לבנון. ראש הממשלה דאז החליט שנכון יותר להגן על ישראל וצפונה מהגבול הבינלאומי, לאחר 18 שנה בהן נהגה ישראל אחרת. הקמפיין עזר לו רק בהכשרת הדעות בקרב הציבור. 

גם אז נאמר שהקמפיין תומך בחיזבאללה ומספק לו מוטיבציה. השפעה פסיכולוגית אכן קיימת, אבל החיזבאללה בשנאתו לא זקוק למסע הסברה שיצדיק את פשעיו השטניים. המוטיבציה שלו הייתה ועודה להרוג בנו, לחטוף ולרצוח. אנשיו רוצים אותנו מתים. וגם החמאס רוצה בנו בים, מתחת למים.

הקמפיין לטובת גלעד שליט החל באיחור ניכר. במיוחד אם לוקחים בחשבון שלאחר נפילתו בשבי של רון ארד נרשם שקט מעל שנתיים. האם גורמי הביטחון הצליחו לשחרר אותו?

המשפחה האצילית של גלעד שליט נהגה כמעט אותו דבר. האם הצליחו מי שתוקפים את הקמפיין להביא את גלעד עד לפני כחצי שנה? האם על בני המשפחה וחבריו של שליט להסתפק בשמות תואר של אצילות נפש, שקט, עצבות, ובכך להרגיע את זרועות הביטחון ואת מצפוננו שלא הבאנו לשחרורו של חייל חטוף מהשבי?

קל לתלות את האשמה בקמפיין, ולהתנקות ממה שלא עשינו עד עכשיו. ובעיקר כשהעשייה היא וירטואלית, ואין יכולת להוכיח אותה. לעומת זאת, קל להוכיח שבלי קמפיין לא הצליחו להחזיר את רון ארד וגם לא את גלעד שליט עד לפני חצי שנה.

האם לא הספיק לכם הזמן לאמצעים האחרים? היכן הייתם, גורמי הביטחון והממשלה? לא שמענו את קולכם בעד סנקציות שאולי היו יכולות לסייע בהשבת החטוף. האם הפסיקו את הזרמת הכספים שמגיעה רובה לחמאס? האם סגרו את המעברים הרמטית, או שכל פעם, בשקט בשקט, פותחים 30 אחוז מהם?

הענשה קולקטיבית אינה ענישה שקל לברך עליה, כך גם הרעבת אוכלוסיית בעזה. אך לא ניכר ששום אמצעי אחר סייע בקידום העסקה. לכן אין ברירה וחייבים לסגור את המעברים הרמטית.

חייבים להרע את תנאי הכליאה של השבויים: לא עיתונים, לא כסף, לא טלפונים, לא טלוויזיות, לא ביקורים. חשכה. עונש קולקטיבי תמורת גלעד שליט. אין דרך אחרת.

לא כסף לעזה גם אם נותקף בקרב אנשי הבנק הבינלאומי, גם אם יזהירו אותנו שייפגע ערכו של השקל, גם אם נוזהר כי לא בכסף שלנו מדובר. לא דלק, לא חשמל, לא אוכל באמצעות המעברים שבשליטתנו. כלום. מאומה. חושך.

עד שהחייל הישראלי ישוחרר. כן, החייל, לא רק גלעד.

ייתכן שראש הממשלה צודק, ויש קווים אדומים. אבל מאחורי כל קו אדום יש לומר מה כן ניתן לביצוע. לפיכך נותר בידינו רק כלי הענישה הקולקטיבית. הרי ניסינו מלחמה, שבה נהרגו מאות ובהם ילדים. זה לא השפיע על רוצחי החמאס. הם ימשיכו להסתתר מאחורי ילדים ובתוך בתי החולים.

את בתי החולים אסור להעניש, גם לא את הילדים. אבל את היושבים בכלא לאחר שרצחו משפחות שלמות, אותם יש להעניש בענישה קולקטיבית. לא להירתע ולא להיכנע. גם אם יפתחו בשביתות רעב, אסור לתת לצד ההומני שלנו, שיקבל חיזוק מצד מדינות העולם והתקשורת שעלולה הפעם לעזור לקמפיין נגדי, לתקוף את הצעדים האלה ובכך לסכל את האמצעים האחרונים שעדיין לא ניסינו, כדי להשיב את גלעד שליט להוריו, בבית, בישראל.

אורנה שמעוני, אמו של אייל שנפל בריחן שבלבנון, פעילה בארבע אמהות.