שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: דנה קופל
    הורים, הציונים של הילד לא כאלה חשובים
    הילד נכשל במבחן וכל הבית בהיסטריה? הפסיכולוג גיל ונטורה רוצה להזכיר להורים שיש המון דברים שעדיין לא הצליחו למדוד בציונים ושכדאי להחזיר את הבית לפרופורציות ובמקום להתרכז ב"כמה?" להתחיל להתרכז ב"למה?"

    שלום לכולם. שבו. תוציאו מחברות. להפסיק לדבר בבקשה. כן, גם את בשורה האחרונה. בשבוע שעבר התארח כאן שרלטן מסוכן ויהיר שניסה לשווק לכם ציוני מבחנים כנופת צופים חשובה ואובייקטיבית. הוא אשכרה ניסה לטעון שיש לזה קשר לעתיד של הילד שלכם וכל הטוקבקים שנחתו על ראשו לא הזיזו את אותו מתלהם מדעתו.

     

    אם יותר לי, ברגע נדיר של פיצול אישיות, לענות לידידי בעל האגו (והשיער) הנפוח, אזעק לו: אח שלי, הבעיה שלנו, עם ישראל, לא קשורה לציונים עצמם, אלא לשימוש הנורא והבלתי אחראי שנעשה בהם, למשמעות ההיסטרית המודבקת אליהם.

     

    ועל כן הייתי חפץ להרגיע את עדות ההורים למיניהם ולהעלות כאן כמה נקודות קונטרה חשובות:

     

    א. ציון עונה לשאלה "כמה?" אבל לא ל"למה?"

    בואו נפנים דבר פשוט: ציון הוא צילום מצב נקודתי. זהו מספר שמראה היכן אתה נמצא כרגע על רצף הידע ביסודות הכימיה, ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה או ספר בראשית.

     

    מה שהציון לא בהכרח אומר לנו זה איך ומדוע הגעת לאותה נקודה ברצף. אמת, יתכן שזה קשור לאיי-קיו שלך, אבל בהחלט יתכן שזה קשור לשלל גורמים אחרים – וככל שהילד צעיר יותר הוא יושפע יותר מאותם גורמים: בעיות רגשיות, קשיים משפחתיים וכלכליים, סביבת הוראה מעפנה ברמה הטכנית והאנושית וכולי וכולי.

     

    אי לכך ובהתאם לזאת, שימוש טוב בציון הוא לא להתייחס אליו כאל נקודת סיום חורצת גורלות וזאטוטים, אלא כנקודת מוצא והתחלה לפעולה מתקנת. כשבנך חוזר הביתה כש"בלתי מספיק" במתמטיקה מציץ מבויש מילקוטו, השאלה שצריכה לעלות היא לא "היכן נמצאת סוכנות האימוץ הקרובה?" אלא פשוט השאלה האלטרנטיבית "למה זה קרה?" ואחותה הבוגרת "מה כדאי לעשות עם זה?" בעולם אידיאלי ושפוי, ציון היה משמש בעיקר מקור של פידבק ותו לא.

     

    ב. הציון הפך למדד גם של המורה ובית הספר!

    כיצד ניתן להכניס מנהלת או מורה למצב קטטוני במהירות שיא? נערוך ניסוי פשוט: התקרבו אל המורה / מנהלת מאחור, בצעדים חרישיים, וכשאתם בטווח של הבל פה, סננו מילה אחת בקול רם "מיצ"ב!" איספו בעזרת שפכטל את המורה / מנהלת שקפאו במקומם ודווחו לתחנת המשטרה הקרובה.

     

    צחוק בצד, סיפור ציוני מבחן המיצ"ב מייצג את פסגת ההיסטריה סביב הציונים. בחינה השוואתית זו, שאמורה היתה לשמש מדד נקי מהטיות של רמת השליטה של הילד / כיתה בחומר, הפכה את הציונים - ולא את הלמידה! – למטרת-על בפני עצמה. בתי הספר רוחשים פאניקה, תלמידים מבזבזים שעות תגבור יקרות, נמוכי ציונים מסולקים ממתחם בית הספר בבושת פנים יום לפני הבחינה, והכל כדי להימנע משוט הנזיפה של הקודקודים, שמשמעויות כלכליות מרחיקות לכת לו. והמהות הפשוטה של הוראה מתרוקנת לה מתוכן.

     

    במילים אחרות, אנחנו לא מלמדים את הילד כדי שידע, אלא כדי שיצליח במבחן. אנחנו לא ממתינים בסבלנות ראויה למשוב שיתן לנו הציון, אלא מנסים להשפיע עליו בכל דרך מבעוד מועד. כשחולפת הסערה, רוב בתי הספר מפליטים חרישית אנחת הקלה, אבל מאחורי גבם, מוטלים בשדה האקדמי, נותרו התלמידים, שמסר אחד קטלני מחלחל בהם – למידה יכולה להיות כל דבר, רק לא כיף. לתובנה הזו יש השפעה שלילית על עתידם יותר מכל "נכשל". באחריות.

     

    ג. יש המון יכולות קריטיות שאי אפשר למדוד!

    בסופו של יום, מבחן הוא רק כלי, וכמו כל כלי בעולם, הוא משתייך לאחת משתי קבוצות: 1. כלים שמשיגים את המטרה שלשמם נבנו. 2. כלים שלא משיגים את המטרה. מהי אותה מטרה? למדוד יכולת או ידע. זהו.

     

    למרבה הצער (או השמחה), יש לא מעט יכולות שכליות שהן חשובות לאללה לתפקודו של הילד והבוגר, אבל נכון להיום, פשוט לא הצלחנו לבנות מבחן סטנדרטי של נייר ועיפרון שבודק אותן בצורה שמניחה את הדעת. יצירתיות, כושר חברתי ויכולת מנהיגות הן רק שלוש דוגמאות בולטות לכישורים שבפירוש יכולים לחרוץ את עתידו של הילד לשבט או לחסד – ואין להן שום אמצעי מדידה מוסכם וראוי לשמו.

     

    אבל מכיוון שהמערכת חייבת לתת פידבק ולדרג, אנחנו מדביקים את עצמנו במודע במגיפת "חיפוש המפתח מתחת לפנס". במילים אחרות, מסתפקים רק בהוראה של אותם דברים שניתנים למדידה מדויקת. היסטוריה של ארה"ב אִין. חשיבה יצירתית אאוט.

     

    ד. הורים, ציון אינו מדד לאיכות אנושית ולאושר!

    גם אנחנו, ידידי האימהות והאבות, לא נקיים מחטא היציאה מפרופורציות. לרובנו אכפת מאוד מהציונים של הילד. אין לי בעיה עם זה. ברוב המקרים מדובר בדאגה הורית כנה וגילוי התעניינות סביר בגורלו של הילד. הקושי האמיתי הוא בכך שמרגע הכניסה בשעריה של כיתה א', אנחנו נושמים לרווחה וסבורים שסופסוף מישהו לקח מאיתנו את תפוח האדמה הלוהט שנקרא "ללמד את הילד דברים שמאוד חשובים לעתיד שלו".

     

    לא נכון ולא נכון. הייתם ונותרתם המורים הכי חשובים של הילד לחיים. לא רק במישור הרגשי, אלא גם במגרש האינטלקטואלי. את כל כללי ההפעלה של המערכת האנושית אתם צריכים להעביר לו באופן ישיר. לא רק בבית הספר, ולא רק בחוג למודעות פסיכו-אנרגטית אחר הצהריים.

     

    הילדים שלכם חייבים, אבל חייבים, לדעת שהם שווים וראויים גם אם יש להם רצף ארוך של שישיות ונכשלים בתעודה. תנו לציונים את הכבוד המוגבל שלהם. הקיפו את הקביעות החותכות שלהם בגדר של פרופורציות.

     

    ותמסרו ד"ש להוא מהכתבה הקודמת. אני יודע שהוא לא התכוון להרגיז. זה רק יוצא לו ככה.

     

    גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים