פנטזיה קטנה ליום הזיכרון

הרצועה הכרוכה על הצוואר מכאיבה, חורכת. הרובה תלוי במאוזן ונוגע במורד הבטן, מיטלטל עם הצעדים הטובעים באדמה הלבנה, כמעט נוגע בחלציים וכבר מעורר אותם. את המדים המצחינים הוא רוצה לפשוט. כך נכון יותר במלחמה שהולכת ואובדת. הוא אחריה והיא מהתלת, חומקת בעקבות הרוח אל הבוסתן. מילה שאבא שלו אמר. בוסתן. מלא פירות צהובים, אדומים, כחולים. ייכנס לתוכו. עירום. רק הרובה תלוי, נוגע לא נוגע במבושיו.

החזה השעיר נסער ברוח וכפות הרגליים הפצועות טובעות בשלוליות המציפות את העצים הירוקים. ירוקים מדי.

מסנוורים את העיניים העוטות ערפל אפור. אחרים כבר עברו כאן לפניו. מחלקה שלמה. עשרים ושמונה חיילים מסוחררי קרום בתולין. הם לא ראו את העצים, את השקיפות הסמיכה המוליכה שולל. לא פשטו את המדים. יילך בעקבותיהם הטבועות באֵפֶר השחור ובדם הלבן.

אבל קודם יחפש את מבוע המים הזורמים, המתוקים, אולי יתגלגל בהם פרי בוסתן עגול. אפילו רק אחד. יתנפל בתאווה. השקיפות הסמיכה תתבהר. הרובה עודנו תלוי, הרצועה על הצוואר מטריפה, הברכיים החסונות כושלות. הוא בוכה, כמובן. זה הבוסתן. ממש כאן. אבא שלו אמר.

דן שביט הוא סופר ועורך ספרותי. בין ספריו "אנה ואני", "בכל פעם שהוא מתאהב" ו"פתאום ראיתי אותו" וכן הנובלות "משורר מתכוון להתאבד" ו"כמו לילה אחרון". לקריאת צמד פנטזיות נוספות של שביט לחצו כאן