ההתמקדות בטייקונים אינה מוצדקת

ההתעסקות בשאלת הסיוע לטייקונים אינה יורדת מהכותרות. יש בה הכל - משמעויות כלכליות נכבדות לצד רגשות כמו קנאה ותסכול. הביקורת על הטייקונים שמינפו את עסקיהם בצורה מסוכנת בהחלט מוצדקת, אבל מיקודה בעיקר בהם מוצדקת פחות.

האם יוותרו לטייקונים? פרויקט מיוחד ב-ynet

• בלינקוב: אין להשקיע שקל בחילוץ מנפיקי אג"ח
• צריך לסייע לטייקונים. ודווקא בכספי מדינה 
• מצוקת הטייקונים: האם נתניהו ייכנע לשודדים?
• מה יקרה אם אחד הטייקונים ייפול? שום דבר
  

למשבר שותפים רבים. האחד הוא רשויות הפיקוח, שלא קבעו כללים נוקשים יותר להשקעת כספי החוסכים, בעיקר בחיסכון ארוך טווח, שצריך מטבעו להיות סולידי.

שותף נוסף הן ועדות ההשקעה, המנהלים והדירקטוריונים של המוסדות הפיננסיים שניהלו את קרנות החיסכון - "המוסדיים" - שהשקיעו במיזמים של הטייקונים, וביקשו תשואות - במחיר סיכונים. אותם מנהלים פעלו כך משום שהשוק החליט שביטוי ההצלחה של קרן הפנסיה אינו יציבות וביטחון, אלא תשואה. זו היתה שגיאה.

אין כמעט ספק כי גם בעבר, אם היו מעמידים בפני רוב החוסכים את הברירה בין יציבות לתשואה, הרוב היה בוחר ביציבות. אבל אף אחד לא שאל את החוסכים. המנהלים קבעו כי התשואה היא שם המשחק, ואין זה פלא - על תשואה נאה ניתן להעניק בונוסים נדיבים, ואילו על יציבות וביטחון קשה יותר לתגמל בנדיבות. ניהול בטוח ויציב, כזה שנדרש לניהול קרנות הפנסיה, הוא ניהול שגרתי, כמעט משעמם.

אם המדינה רצתה שקרנות הפנסיה יהוו צינור חמצן למשק, היה עליה לדאוג לביטחונות ראויים, כולל ביטחונות שהיו צריכים לתת הלווים מהן.

גם הטייקונים אחראיים

מי שמכונים הטייקונים יכולים, מצידם, לרחוץ בניקיון כפיהם, בטענה שזהו דפוס עבודתם ולא הם אלה שמונו לשמור על כספי החוסכים. כך שאם מבטחים, פריזמה או אקסלנס השקיעו אצל לבייב או תשובה, מנהליהן אינם יכולים לטעון שלא ידעו את שידע כלל הציבור - למשל, כי בעל השליטה באפריקה ישראל גם משקיע בעסקים עלומים ברוסיה.

למרות זאת, לא ניתן לפטור את הטייקונים מאחריות ברורה למצב, משום שהגודל מחייב. הם ידעו שהם משחקים בכספי חוסכים רבים, ולכן בכל זאת, כללי אתיקה בסיסיים מחייבים אותם לגלות מידה של אחריות וזהירות.

נודה על האמת - הביקורת הניתכת על הטייקונים נובעת לא רק ממקורות ענייניים, אלא גם ממניעים רגשיים. הרי מנהל הגופים המוסדיים אחראים יותר מהם למה שהתרחש.

פרט למקרה הקיצוני של פריזמה, אף גוף השקעה לא לקח אחריות על חלקו במשבר. אבל על הטייקונים קל יותר לשים אצבע. הם מעטים, הם מוכרים, הם חזקים מדי ועשירים מדי. הם מה שרבים ממבקריהם אולי היו רוצים להיות, אבל חסרים את התעוזה, החוצפה, החזון - וכן, גם את המזל - שהובילו את הטייקונים להצלחה.

ומה בקשר לסיוע?

כאשר מדברים על סיוע לטייקונים לא באמת מבקשים לסייע דווקא להם - מבקשים להציל את המשק, וממילא להגן על יתרת כספם של החוסכים הרבים. כל דרך הוגנת והגיונית, הכוללת גם תשלום שישלמו תשובה, עופר, לבייב ובעלי הון אחרים על חלקם במפולת, היא ראויה.

את הסיוע לעסקיהם הפגועים של הטייקונים יש להעניק בתנאים מגבילים. למשל, דרך הענקת הלוואות כנגד שעבוד הנכסים הריאליים. אם מזרימים כספיים ציבוריים לאפריקה ישראל, יש לעשות זאת כנגד שעבוד נכסים איכותיים הכלולים בפורטפוליו שלה.

כך שאם תצליח אפריקה ישראל להחזיר את ההלוואות כולנו נשמח ונגיל - גם משפחת לבייב. אם לא תצליח, יעברו אפריקה מגורים, זארה או נגב קרמיקה לידי המלווה/נושה העתידי. כנראה שיהיה זה אנחנו, הציבור. אכן - הלאמה - עד שנמצא בבוא העת קונה ראוי.

ומי יבוא חשבון עם המוסדיים?

כיום הטייקונים מצויים, כאמור, בעין הסערה, אבל לצידם ניצבים מנהלי הקרנות ובתי ההשקעה, שבעליהן, וחלק ניכר ממנהליהן, גרפו רווחי עתק בשנים האחרונות.

מערך שיבוא חשבון רק עם מנפיקי האג"ח הקונצרני ולא עם בתי ההשקעות שחטאו בפזיזות ויוהרה ינציח את אי הצדק. בעיני, המוסדיים אחראים למצב יותר מהטייקונים. על כן לטעמי, לא רק פריזמה הייתה צריכה להכניס את היד לכיס התפוח, אלא גם אקסלנס, מגדל שוקי הון ואחיותיהן - ולא רק החברות עצמן, אלא גם בעליהן ומנהלים שמשכו דיבידנדים ובונוסים מופרזים. גם הן היו צריכות לפצות ולו במעט את מאות אלפי החוסכים שנפגעו. לא בהכרח משום שהחוק מחייב זאת, אלא כצעד הוגן ובונה אמון.

שוקי שטאובר הוא יועץ ומרצה בכיר לניהול, וכתב תשעה ספרי ניהול

האתר של שוקי שטאובר - ניהול, עבודה קריירה