כרוניקה של מריבה: לילה לא שקט על הספה
כמה דקות חשוכות של התמודדות עם המצב החדש, ואז נשמעים הצעדים. הוא בא אחריי לסלון. כשהוא מתקרב יותר אני מיד עוצמת עיניים, שיחשוב שאני ישנה, שזה לא הפריע לי, שאני שלווה. עיניי הסגורות לא משכנעות אותו. הוא רוכן ושואל אותי את השאלה שאף פעם אין לי עליה תשובה מהירה - "מה קרה?"
אני תופסת את הכרית בחוזקה שמשתלבת עם הנוחות והרכות, מסירה מעליי את השמיכה החמה שמשתלבת עם מצב רוחי הסוער ומתחילה צועדת בצעדים מהירים והחלטיים לכיוון הבא. לספה בסלון.
כשאני נשכבת על הספה המאבק הראשון הוא במציאת תנוחה נוחה שתאפשר לי לשכב בנוחות מינמלית, כדי שהמרמור לא ייגדל וייהפך להיות יותר ממה שהוא. מובן שזה לא קורה. הספה הישנה והשוקעת לא יכולה להחליף את מזרון הקינג קויל עם הפרדת הצדדים שיש בחדר השינה.
המרמור גדל.
כמה דקות חשוכות של התמודדות עם המצב החדש, ואז נשמעים הצעדים. הוא בא אחריי לכיוון הסלון. כשהוא מתקרב יותר אני מיד עוצמת עיניים, שיחשוב שאני ישנה, שזה לא הפריע, שאני שלווה.
העיניים הסגורות שלי לא משכנעות אותו. הוא רוכן אליי וכמעט בלחישה שואל אותי את השאלה שאף פעם אין לי עליה תשובה מהירה - "מה קרה?"
עכשיו? עכשיו הוא שואל? בתוך כל המרמור, הכעס, ההעזה, התסכול, חוסר הנוחות, הקנאה, הלב שדופק, המוח שניצלה, הגוף שאיבד כל תחושה, עכשיו?
אני לא עונה. משאירה את העיניים במצב כבוי, נותנת לחרקי הלילה להשמיע את קולם. ממני אין תגובה.
אני יודעת שגם הוא בתוך תוכו לא ציפה לתגובה.
דממה.
כשהוא רואה שאני לא מגיבה ואין סיכוי שאתחיל להגיב, הוא בוחר במהלך הנכון, קם, נותן בי מבט שאני יכולה לראות גם מבעד לעיניי העצומות וצועד חזרה לחדר השינה. גם הוא לא אומר מילה.
הוא יודע בתוך תוכו שגם אני לא ציפיתי.
דממה.
כשאני שומעת אותו מתרחק אני מיד פוקחת עיניים. מה עכשיו? אני קמה מהספה. כן, אבל מה עכשיו?
המוח מתחיל להקרין סרטים שהיו שמים גם את הוליווד בכיס הקטן. אני מתאמצת למצוא פתרון, למצוא את הפעולה הנכונה.
אני כבר לא זוכרת בגלל מה התחילה המריבה ואיך מצאתי את עצמי בסלון על הספה. עכשיו המלחמה האמיתית היא מי בא. מי מתפייס. מי אומר הראשון את ה"סליחה".
אני נשבעת לעצמי שאם הוא חוזר שוב לשאול "מה קרה" אני שוכחת מהכל ונותנת לו נשיקה. רק שיבוא.
אני מחליטה להפעיל את החושים שלי, תרתי משמע, אולי הם שיגרמו לו לחזור. החוש הראשון שאני בוחרת בו הוא הראייה. בחושך המוחלט ששורר בסלון אני לא יכולה לעשות כלום. אני מדליקה את האור.
אני כועסת עכשיו, אני לא יכולה להיות גם מתחשבת
עוד מבט:
טעיתי, טעות, טועים. מילים חשובות לזוגיות
הרב יעקב סלומון
מה הן המילים החשובות ביותר ביחסים? מי שאמר "אני אוהב/ת אותך" שיחשוב שנית. אין ביטוי שיכול לרומם ולטפח מערכת יחסים יותר מהיכולת להודות על טעות. זה מרענן, מנחם, ולעיתים קרובות מפתיע. ובכל זאת, הודאה בטעות, במעשה או במחשבה, היא בין המשימות הקשות ביותר
עכשיו כשאני רואה אפשר להמשיך לצעד הבא. אני מדליקה טלוויזיה, מניחה בפטיפון הישן תקליט ישן עוד יותר של שירי ארץ ישראל שקיבלתי מסבתא שלי בירושה, בעוצמת הווליום אני לא חוסכת. אני כועסת עכשיו, אני לא יכולה להיות גם מתחשבת. אני רוצה שהוא יידע שאני בטוח לא ישנה, למקרה שהוא שכב לעצמו במיטה ותהה.
אני לא יכולה לישון, משהו מתחולל בתוכי עכשיו, משהו שמפריע ושורף ומציק, משהו שמדיר את השינה מעיניי. אני מחכה מעט. הוא עדיין לא בא. חוש השמיעה לא עבד.
אני צועדת למטבח ומערבבת בחוזקה וודקה עם רד בול שתעורר קצת תחושה, או אולי תערפל אותה. אני טועמת מהמשקה שהכנתי לעצמי, אין ספק, יש יותר וודקה מרד בול. יחד עם השתייה אני מדליקה לעצמי סיגריה שמפיצה סביבה עשן כבד וריח חזק עוד יותר. אצלי בבית אין חוק שאוסר עישון, וברגע זה ממש אין חוקים בכלל.
אני חוזרת לסלון, למקום הקבוע, לספה השקועה. בטלוויזיה אין משהו ששווה צפייה, והתקליט הישן קופץ כי יש עליו שריטה. אני ממשיכה ללגום מהכוס, לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה שתמיד בסיטואציות האלה נותנת לי גוון של "יותר עצובה וקודרת", ומחכה. הוא עדיין לא בא.
איך יכול להיות שהוא נרדם?
תקתוק השעון גורם לזמן להתארך עוד יותר. למה הוא לא בא? אולי הוא נרדם? איך יכול להיות שהוא נרדם? השאלות שבראש בשילוב עם הוודקה מתחילות לרקוד סמבה במוח שלי.
אני לא נכנעת. אני מחכה. אני שואבת את השלוק האחרון עם הקשית בחוזקה, שיבין ששתיתי, שיבין שאני עצובה.
הסיגריה החמישית מתאדה במאפרה. אני קמה מהספה. בצעדים זהירים ושקטים אני צועדת לכיוון חדר השינה. מציצה. חושך. אני רואה את הצל שלו שוכב חסר תזוזה בצד שלו במיטה. הצד ששמור לי חשוף, הוא לא השתלט עליו, הוא עדיין ריק, מחכה לי, קורא לי.
אני נכנסת. מניחה רק את הישבן על הצד שלי במיטה. מביטה בו. העיניים שלו עצומות, אבל אני יודעת שהוא לא ישן. יש דברים שאני מרגישה. יש דברים שאני יודעת.
אני אוהבת אותו. אני מאושרת איתו. אני יודעת שהוא האחד בשבילי. ולא, כבר לא אכפת לי למה כעסתי ועל מה היתה המריבה. אני יודעת שאם אני לא זוכרת אותה נראה שהיא לא היתה חשובה, או לא חשובה מספיק בשביל שעכשיו הוא יישן לבד ואני אשן על הספה.
אני נשכבת עם כל הגוף, מתמסרת למיטה, לצד שלי, כורכת את הידיים שלי סביבו. נוגעת, מחבקת, אוהבת, מצטערת.
הוא פוקח את העייינים ומביט בי בתוך החשיכה, הלבן של העיניים שלו ננעץ בי עמוק, הוא מחייך, אני מחייכת אליו חזרה, הוא מבין, גם אני מבינה.
חוש המישוש הוא היחידי שעבד.
לפנייה לכתב/ת 
משהו מתחולל בתוכי עכשיו, משהו שמפריע ושורף ומציק
צילום: index open
מומלצים
