אהבה אותם גבוהים, סרבני מצלמה וזעופי מבט
היתה מספרת לי היכן בילתה את הלילה שעבר, ואני הייתי מוסיף פרטים מהבילויים שלי, שהיו באופן קבוע למדי משעממים יותר מאלה שלה, קצרים יותר וחסרי תקווה. אחר כך היינו מתאהבים מחדש. השמן והחברה של השמן, סיפור לתחילת השבוע
בשעת בין הערביים, כשישבנו על המרפסת, מיואשים מרוב תמימות דעים שהיתה בינינו באותם ימים, היא ביקשה שאביט למטה, לשדרה, היכן שהסתובבו כל האנשים שבאו לתערוכת הצילומים הגדולה. היא התרגשה, בין היתר, כי בתערוכה היו כמובן גם הצילומים שלה.
"אבל אתה לא רואה את זה?” התפלאה. "אלה לא סתם אנשים שבאו לראות צילומים. זה זרם אמיתי. הם לא יכולים לראות את זה כמונו, כשהם הולכים בשדרה, אבל אנחנו רואים. הם כולם יחד הנהר הגדול שזורם באמצע העיר”.
היתה אהבה גדולה. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה. סדר היום שלנו היה כזה שבבקרים איחרנו להשכים, בשעות הצהריים היינו אוכלים יחד במרפסת ומביטים זה בזה, ובערבים נדדנו בין חדרי הבית כאחוזי געגועים. כמה קרובים היינו.
מאז שהכרתי אותה, כשרק הפכה להיות צלמת מבוקשת, ועד ששמנתי וצימחתי כרס שגדלה להיות אחד מסימני ההיכר החדשים שלי, היא כבר הספיקה להציג בכמה וכמה תערוכות. מעולם לא עניינה אותה התהילה, או ההישגים שאליהם הגיעה ושבעבורם זכתה בכל השבחים ההם. מה שעניין אותה היו התחושות שבהן זכתה, כדבריה, "כי הכי חשוב זה להבין שכולנו עצמים שמשתנים כל הזמן לפי התוואי של השמש, והשינוי הוא ההוכחה הכי טובה לזה שאנחנו עדיין חיים”.
היא בגדה בי. אני בגדתי בה והיא בגדה בי. היו שעות שלא יכולנו לסבול זה את זה. בין הבוקר והצהריים. בין הצהריים והערב. פה ושם גם לאורך הלילה.
שם, בחוץ, היא היתה ניצודה בקלות
בשעות שבהן לא יכולנו, היינו יוצאים לעיר כדי לנשום את נשימותינו האחרות. שם, בחוץ, היא היתה ניצודה בקלות. בכל מקום שבו היתה מתיישבת ומניחה לצדה את המצלמה, מישהו היה ניגש לשוחח איתה על מקצוע הצילום. על האמנות שמאחוריו. על ההבטחות שבסוג זה של עבודה ועל הקללות שעליהן בדרך כלל לא מדברים.
היא אהבה אותם גבוהים, סרבני עדשות מצלמה ובעלי מבט זועף. בבקרים המתאחרים היתה מספרת לי היכן בילתה את הלילה שעבר, ואני הייתי מוסיף פרטים מהבילויים שלי, שהיו באופן קבוע למדי משעממים יותר מאלה שלה, קצרים יותר וחסרי תקווה.
אחר כך היינו מתאהבים מחדש. לחזור לזרועותיה היה נושא שתמיד הונח על הפרק, בכל שעה של היום, גם כשהיינו לגוף אחד ולנשמה אחת. היא אמרה שמעולם לא עזבה אותי, אלא כדי לגלות את הגבול שבו האמת הגדולה של חייה מסתיימת ושממנו והלאה מתחילים השקרים, ההבלים ורעות הרוח.
"אתה הרי יודע שאני נהנית לצפות בשקרים מקרוב”, אמרה ופתחה בחודש הראשון של האביב את תערוכת השקרים, בה הציגה את עצמה מתנה אהבים עם כל הציידים שאיתם גילתה את השקר. עם כל האנשים שלא רציתי לראות את פניהם אבל ראיתי אותם היטב, יחד עם יתר המבקרים.
"אתה רואה את הבחור הזה?” שאלה בקול בזמן שרוב הנוכחים סביבנו צותתו לכל הברה שיצאה מפיה. "הבחור הזה הוא הצייד הטוב ביותר בעיר. יש לו את כל הכלים. אבל כשהשמש נעמדת באמצע השמיים וכל הצללים נעלמים, הפנים שלו והלב הופכים להיות הדבר הרקוב ביותר עלי אדמות”.
זה אולי נשמע יהיר, אבל בינינו שררה אידיליה
כן, זה אולי נשמע יהיר, אבל בינינו שררה אידיליה. כשם הכלבה שאימצנו לנו כדי שתוכל לחלוק איתנו את האושר ולשאת בצער, אם ישנו. אידיליה היתה קוקר ספניילית שובבה וזכתה לתערוכה משלה, שבה רוב התמונות צולמו אחרי מותה הטרגי. ריח המוות אפף את אולם הגלריה בעל הקירות הכחולים בשעה שאידיליה הציצה דרך מסגרות זכוכית אל המבקרים. הזנב שלה היה אסוף וריאותיה היו מרוסקות ועור הבטן קרוע, אבל העיניים חיו. בתמונות ראו כולם איך אידיליה המשיכה לחיות אחרי המוות.
חבל שלא זכינו לזה בעצמנו. שם, במקום ההוא, בגלריה של השטן, כפי שלמדתי לקרוא לה, התבצעה, יש לומר, הבגידה האחרונה, שלאחריה השתנו פני האמת וחזרו להופיע רק לעתים רחוקות. האהבה שלנו נקברה. לא ידענו שבקצה של אמת גדולה עשויה להסתתר אמת גדולה יותר. האיש ההוא שבא לבקר בתערוכה לכבוד מות הכלבה שלנו הביא איתו, בלבוש פשוט, אמת חזקה משלו, בוערת ובהירה.
הוא נבנה לפי התבנית האהובה עליה: זועם, גבוה ובעל מבע ברור, שהובלט בעזרת קו גבות עבותות. גם לו היתה כרס כשלי. הוא התבייש מתקתוק המצלמות והביע רתיעה מפניהן. אבל כשהיא לא צילמה, הוא הירבה לחייך. היא ידעה שהוא אחד מאלה שהיא מכינה עצמה ליפול ברשתם, אבל לא ידעה שהאיש הזה, בשמש הלוהטת, כחלוף כזבי הלילה, ממשיך להיות נכון ומדויק. גם השמש הטובה נכנעה ליפי הווייתו.
היא כבר היתה שייכת לו, ואני הפכתי לאיש זר
בתחילה נלחמה במחשבות הבגידה, אבל עד שעות הצהריים המוקדמות של היום למחרת נאלצה להיכנע. היא כבר היתה שייכת לו, ואני הפכתי לאיש זר.
שוב היתה שעת בין הערביים כשהתקשרה אליי, כמעט שנה שלמה מאוחר יותר. מזג האוויר היה קריר באופן יחסי, והשמש הוסתרה לאורך רוב שעות היום. הקול שלה נשמע חם כתמיד. היה לה את חיתוך הדיבור הזה. היו לה את השפתיים, הרי. את הלשון שלה. היא ידעה מה לעשות כשהיתה צריכה. שאלה אותי אם יהיה לי נוח להיפגש איתה לשעה קלה. השבתי לה בשתיקה. היא ביקשה שוב. "הרבה זמן לא דיברנו”, אמרה. "הרבה זמן לא ישבנו יחד ודיברנו”.
מובן שלא יכולתי לסרב לה. יכולתי לסרב לרוב האנשים בעולם. לכולם. מה שלא יהיה. מולה תמיד נמסתי. כשהיתה איתי וכשהיתה עם אחרים, החדשות ממנה תמיד נשמעו כמו מהדורת החדשות היחידה ששופכת אור על חיי. שנותנת להם את התמצית הדרושה כדי להיות מה שהם. ולי, מי שאני. היא למשל היתה מתקשרת ומספרת מה היא חושבת על החיים, לא פחות, ואני הייתי מקשיב והייתי מקשיב.
באתי כאיש זר. היא עדיין לא הגיעה. אבל כשהגיעה, דאגה להביא את ההתרגשות איתה.
"את לא צריכה להסביר שום דבר", אמרתי. "היינו יחד, היתה בינינו אידיליה. אני אהבתי אותך ואת אהבת אותי. אחר כך הכלבה שלנו מתה מתחת לגלגלים של המשאית המזוינת, ובתערוכה שעשית לכבודה פגשת את הגבר הזה שניפץ את האמת שלנו לרסיסים הקטנים ביותר, הדוקרים ביותר, ואני נאלצתי לבלוע את כולם. יום אחרי יום. לשתות אותם, שברים דקיקים, מכוס שלא היו בה מים. את שואלת אם זה כאב?"
אלא שלא אמרתי לה את זה באמת ולא שאלתי ממש. רק רמזתי לה שיש בתוכי דברים כשגילגלתי את העיניים והבטתי לפה ולשם, וממילא כששמעתי את הקול שלה באוזניי, שוב מהמרחק הנכון, קרוב כל כך ונוגע, הייתי מוכן לוותר על הכל. גם על העלבון.
היא התחילה לדבר. אולי היא שכחה מהנהר שפעם ראתה בשדרה שמעליה ישבנו, אבל אני זכרתי. זכרתי הרבה ממה שאמרה לי. ראיתי את הכל זורם מצד לצד ורציתי לשתף אותה, אבל פחדתי שתצחק לי. שלא תבין על מה אני מדבר. "זה הנהר שלך", רציתי להגיד לה. "תראי איך הוא עדיין זורם, למרות הכל. למרות כל מה שקרה. הנהר שלך עדיין זורם. פה בשדרה, ממש מתחת לבית שלי. החיים ממשיכים גם כשקורים דברים נוראים, כמו שקרו לנו".
רציתי לנשק אותה, שם על המרפסת
הרוח בידרה את שיערה. הזמן עצר והזמן חלף והזמן נעלם. הכל הפך אחד והכול הפך לאין. רציתי לנשק אותה, שם על המרפסת. היא אמרה שהיא מתנצלת על מה שקרה. שהאיש ההוא בעצם לא היה האיש הנכון לה, למרות יופיו הקוסמי, למרות שלמותו יוצאת הדופן, ושהיא... כן... שהיא שוב מתנצלת.
להגיד לה שאני אוהב אותה - זה היה הדבר הקל ביותר עבורי, בכל רגע מאז שהיכרנו. ועכשיו, כמה שרציתי לחבק, וכמה שרציתי לנשק ולאהוב, המלים עצרו בתוכי, היכנשהו באמצע הגרון, ואולי עוד נמוך יותר, ולא יצאו מפי.
היא חיכתה. "תגיד לי שאתה עוד אוהב אותי. תגיד לי שאתה עוד אוהב". העיניים שלה היו ברורות. היא היתה הבחורה המושלמת בשבילי. לעולם לא תהיה עוד אחת כמוה. לפחות בזה למדתי להכיר.
עמדנו שם, בשדרה, לא רחוק מהבית, והבטנו זה בזה. אחר כך התהלכנו. דיברנו על כל מיני דברים. היא התחילה לצלם סופים בזמן האחרון. סופים של כל מיני דברים. הצעתי לה שתצלם את הסוף של הפשטות, והיא שמחה ואמרה שתחפש אחריו כבר ממחר. זה נשמע לה כמו רעיון מגובש מספיק לצורך פרוייקט.
כשהחושך ירד, הייתי שבור. האם לא אצליח להגיד לה לעולם שאני אוהב אותה? האם עד כדי כך נפגעתי, שלמרות ההתנצלות והרצון שלה להשיב את הדברים כפי שהיו, איני יכול לסייע לה ולהחזיר את הגלגל לאחור?
"ספרי לי על הבחור ההוא”, ביקשתי ממנה. "זה שהלכת איתו”.
זה עלה לה בדמעות. ולי בוודאי גם כן. היא ביקשה שאוותר לה, שאניח לה, אבל המשכתי ללחוץ והיא בכתה. היא סיפרה עליו כל מה שהיתה יכולה. וזה הרטיב. המים ניקוו תחתינו וזרמו. עכשיו זה התחיל להיראות כמו הנהר שתמיד ראתה. היא הרי ידעה שזה מה שיקרה בסוף. אבל גם את זה לא יכלה למנוע.
נישקתי אותה. ההרגשה הזכירה מעט מהנשיקה הראשונה בינינו. היא הכניסה את כף ידה בתוך כף ידי וביחד התיישבנו על ספסל, טובלים את כפות רגלינו בזרם. היינו מבוגרים יותר בעשר או 15 שנה. עדיין לא האמנתי שאצליח להגיד לה שוב שאני אוהב אותה, אבל שמחתי כשהמים המשיכו לנוע תחתינו. קיוויתי שיום אחד, היכן שלא נמצא את עצמנו בסוף הדברים, אצליח שוב למצוא את המלים הקלות. ולהשתמש בהן.
קראתי ליום ההוא תקווה.
לפנייה לכתב/ת 
