עסקת שליט בעיניים יהודיות

מה גורם לנו לגבש דעה בסוגיה כה כבדה, כמו המחיר הנדרש לשחרורו של גלעד שליט? בחלל האוויר מנסרים כל העת ביטויים כמו "מצוות פדיון שבויים", "היהדות מקדשת את החיים ולא את המוות", "אין פודים את השבויים ביותר מכפי דמיהם". שני הצדדים בוויכוח הקשה שחצה את חלקי החברה הישראלית השתמשו במוטיבים יהודיים על מנת להוכיח את צדקת טענתם.

אין עוד ציבור בעולם שדיון עמוק ואמיתי כזה יכול היה להתרחש בו. החברה היהודית בישראל חשה שותפות גורל עמוקה עם מצוקתו של החייל שנשבה ועם משפחתו. אנחנו רואים בגלעד שליח אישי שלנו. כל אחד שם את עצמו תחתיו ושואל מה היתה המדינה מוכנה לעשות על מנת לפדות אותו.

הערבות ההדדית היא מסמליו הבולטים של העם היהודי. היא באה לידי ביטוי גם בהתגייסות חסרת התקדים לקמפיין שליט. מצד שני הוצג המחיר הנדרש: שחרור מרצחים שיתגייסו לגל טרור מחודש, שלטון החוק ייפגע אנושות עם שחרור המרצחים, וכך גם ההרתעה של ישראל. גובר החשש להפיכת החטיפה לכלי אסטרטגי אולטימטיבי.

כיוון שלא מדובר כאן בוויתור על חלקי המולדת, מדוע גם כאן התקשו אנשי הימין לתמוך בעסקה? ומדוע השמאל הציוני ברובו הגדול תמך בה?

באחד ממאמריו שאל הרבי, למה הייסורים שעוברים היהודים פוגעים בכושר עמידתם, יותר מאשר בפוגרומים ובצרות שעבר עם ישראל בתקופות קודמות? מהו הדבר הפוגע בכושר העמידה, וביכולת הסבל בעת הקשה הזו?

בדברי תשובתו אמר הרבי מפיאסצינה שיש הבדל בתפיסת העולם. מנקודת מבט פרטית, הסתכלות על סבל הזולת כאילו הוא עצמו סובל, עלולה להוביל לאיבוד החוסן הנפשי וכושר העמידה. אבל אם האדם מסתכל על ההיסטוריה של עם ישראל, ומבין שהוא חלק בלתי נפרד מכלל עם ישראל הנצחי, נקודת מבטו משתנה.

באפריל 1943 גורש הרב עם היהודים שנותרו בחיים לאחר מרד גטו ורשה למחנה הריכוז טרווניקי, ליד לובלין, שם נרצח בנובמבר 1943.

דבריו של הרבי מבהירים את עוצמת המחלוקת ה'יהודית' (לאו דווקא דתית) המפלגת אותנו גם בנושא גלעד שליט: השאלה המרכזית היא נקודת המבט. אם היא עכשווית ופרטית, האדם מסתכל על הכאב של זולתו, ורואה את עצמו סובל בסבלו, ומבקש להפסיק זאת מיד עכשיו. הערבות ההדדית משמעותה הצבת ה'אני' הפרטי בראש, כל אב ואם מתייחסים לגלעד כאל בנם, זוהי עמדה שאין עמים רבים שיכולים להתגאות בה.

נקודת המבט האחרת היא דרך האספקלריה של ההיסטוריה היהודית רבת הסבל, זו שעברה את חורבן הבית הראשון והשני, שראתה את האימפריות העתיקות מתפוררות, והעם הנצח היהודי, הקטן והמפוזר חי וקיים.

הסתכלות דרך עיניו של העם היהודי שחושל בגירוש ספרד, בעינויי האינקוויציה ובפוגרומים, ותמיד שאף לשוב לציון וירושלים, לחזור ולקומם את הריבונות היהודית בארץ ישראל. העם שחווה את אימי השואה הנאצית ואת תקומת ישראל השלישית בארץ האבות. ההסתכלות הזו אינה הסתכלות של כאן ועכשיו. זהו מבט הרואה את סבלם של גלעד ומשפחתו בהקשר כולל של מלחמת השחרור הלאומית של עם ישראל.

גם אלו שאוחזים בנקודת ההשקפה ובהסתכלות הרחבה הזו, אוהבים בכל לב את כל אחד מבני העם הזה וערבים לשלומו, אך דורשים להציב קיר ברזל בפני הדרישות החמאסיות, ולחפש דרכים אחרות לשחרור גלעד. הם אינם מוכנים להיכנע לתרבות האסלאמית-חמאסית, שבזה ל"ערבות ההדדית" היהודית, ומנצלת אותה ככלי במלחמה לחיסול הישות הציונית.

עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע