המקום הכי נמוך בתל אביב, בלי מוסר השכל
עדיין יש ריגושים בעולם הזה, עדיין יש אהבה, עוד תהיה פעם ראשונה שוב בחיי! ופתאום ירד לי האסימון: אני צריך אהבה חדשה. דווקא כאן, דווקא עכשיו, דווקא בעיר המשוגעת הזו שלא נחה לרגע, שלא שוקטת, שלא עוצמת את עיניה - כאן ועכשיו אני צריך אהבה חדשה! פרגמנטים מעיר בלי הפסקה
אני
היא לקחה את היד שלי, וממש כך, באמצע המסעדה, דקה לפני שההורים שלה הגיעו, דחפה אותה לתוך המכנסיים שלה וניסתה להגיד בקול די סקסי "אני רוצה שתרגיש אותי".
אחר כך הגיע הצ'יפס, אבל ממש לא נגעתי בו.
אחר כך הגיעו ההורים שלה - וממש כן נגעתי בהם.
אחר כך הבנתי שאני ממש לא אוהב אותה יותר ושאנחנו צריכים להיפרד.
אחר כך הלכתי לדירה של אייל לעשן. אצל אייל תמיד מעשנים.
אחר כך נכנסתי לשירותים, ותוך כדי כך חשבתי שזה די נחמד לדעת שעכשיו בדירה מיוזעת בדרום תל-אביב איזה זוג עושה אהבה או מתנשק בפעם הראשונה, ומישהו אוהב בפעם הראשונה, וצוחק או בוכה מהתרגשות בפעם הראשונה, ושני חברים עברו לדירה חדשה בגורדון ממש מול הים עם החתול הקטן שלהם, ומישהו קנה את הטוסטוס שכל כך חלם עליו כבר שנים. ופתאום הכל נראה לי כל כך ורוד ויפה ושלו וכל כך ברור. הפכתי ברגע לזוכה במקום הראשון בתחרות האופטימיות בעולם.
עדיין יש ריגושים בעולם הזה, עדיין יש אהבה, עוד תהיה פעם ראשונה שוב בחיי! ופתאום ירד לי האסימון: אני צריך אהבה חדשה. דווקא כאן, דווקא עכשיו, דווקא בעיר המשוגעת הזו שלא נחה לרגע, שלא שוקטת, שלא עוצמת את עיניה - כאן ועכשיו אני צריך אהבה חדשה!
אחר כך הלכתי לשפשף.
עודד
"אז קח עצה לזיונים מאחד שלא מזיין", אמר והרים שתי גבות, וזה בגלל שהיו לו רק שתיים, כי אם היו לו עוד כמה אז גם הן היו עולות. "אל תזיין את השכל, שמעת? פשוט אל!" ובזה הוא סיים. זו היתה העצה.
עודד חבר ותיק ושמן, שסיים בהצטיינות את התואר במשפטים והיום, בשלהי התואר השני שלו, הוא כבר מגלגל אלפי דולרים בחודש ונוהג בב.מ.וו לבנה. אין לו אהבה ואין לו בת זוג, אין לו עם מי ללכת לישון ועם מי להתעורר מחובק. אין לו תכשיט לכל המסיבות הנחשבות שהוא מתרועע בהן ואין לו למי לזיין את השכל בקוקטיילים הדביקים של שישי אחרי הצהריים ב"ארנה".
אבל יש לו כסף, והרבה. ומסתבר שכסף זה אחלה צ'וצ'ה היום בתל-אביב. כי אם בחור יפה כמוני מוצא את עצמו משפשף בשירותים הקטנים בדירה של אייל רק כדי להרגיע את עצמו, אז משהו כאן באמת לא בסדר.
"תגיד לי, מה אתה מקשקש לי בשכל עם כל הרגשנות הזאת והסיפורים על אהבה, זוגיות, שיתוף, התחברות, שתתחבר לזין שלי, אני לא מאמין באהבה", ובזה הוא סיים.
בדרך חזרה הביתה, מפדל להנאתי על אופני הדוקטור הופמן הישנים שלי לאורך יהודה הלוי, חשבתי לעצמי שאולי יש צדק בדבריו של העודף-משקל הזה על שתיים. אולי אני באמת חי בסרט ישן של דחיית סיפוקים רגעיים ואהבה, בעוד כולם עברו כבר מזמן ל-DVD של כסף והרבה הרבה בולשיט.
מאיה
ישבנו ב"גולדן". עוד לילה תל אביבי ממוצע חם, נעים והרבה אלכוהול - ממש אווירה רומנטית. בערך בארבע לפני בוקר, כשהמקום מתחיל להתמלא בשארית הברמנים של תל-אביב שלא שתו מספיק במשמרת או ששתו מספיק במשמרת כדי להגיע לשם, נכנס אחד היצורים היותר יפים. וכשאני אומר יצור יפה אני מתכוון לזה. אצלי אין סתם יצורים יפים, יש כוסית ויש צ'וצ'ה ויש סקסית אבל יצור יפה - כזה יש רק אחד.
היא נראתה מהבחורות האלה שמכירות את כולם וכולם מכירים אותה וכולם רוצים להיות איתה, אבל בסוף רק כמה יחידי סגולה עושים את זה ומאותו הרגע הם לא אותם בני אדם. היא הסתובבה שם כאילו נחתה מערוץ האופנה למסיבת השקה של עצמה לעצמה, מראה לכל אחד כמה היא יפה וכמה היא שם. ומכל הצלמים והעיתונאים והסלבריטאים שעמדו מולה וניסו להחליף איתה מילה, חצי מבט, איזה חיוך, אפילו בטעות שהמבטים שלהם ייפגשו לשבריר של שנייה, שתשאל מה השעה, שתבקש אש, שתבקש מאה שקל, שתבקש משהו!!! מכל הבוהמה התל אביבית הזאת...
"אפשר סיגריה?"
סיגריה את רוצה? סיגריה?! יא משוגעת פאקט אני אביא לך לכאן, את כל "דובק" על הברכיים שלך, שתעשני ותעשני עד שתחנקי, עד שלא יהיה לך אוויר בריאות שלך.
"סיגריה את רוצה", מלמלתי בעוד עיניי עוקבות אחרי היד שניגשה עוד הרבה לפני כן לקופסה והוציאה משם סיגריה.
"אפשר אש?"
אש אתה רוצה? אש?! יא משוגעת אני אביא לך לכאן להביור, את בארות הנפט של סאדאם חוסיין מתחת לקצה הסיגריה שלך, פאקינג הר געש, אני אשרוף אותך עד שתיראי כמו פרדי קרוגר.
"אש את רוצה", מלמלתי בעוד עיניי עוקבות אחרי היד שניגשה עוד הרבה לפני כן למצית והדליקה איתה סיגריה.
נשארתי קפוא במקום, לא יכולתי לזוז.
היא התחילה, "אתה לא תאמין מה קרה לי עכשיו, עברתי טראומה".
טראומה את עברת? אני לא יודע איך אני מרכיב שני משפטים ברצף בשנתיים הקרובות.
היא ממשיכה: "אני הולכת להריח בשירותים, ופתאום משום מקום מופיע שם איזה חבר מהעבר שלא ראיתי שנים, ופתאום הוא מציע לי להתנשק איתו, ופעם היתה לו חברה אז לא יכולנו להתנשק אבל שנינו ממש רצינו, ופתאום אני מוצאת את עצמי מתנשקת איתו", היא עצרה לקחת אוויר, "...ופתאום החצוף הזה אומר לי שיש לו משהו להראות לי והוא פשוט עמד שם ו... הוריד את המכנסיים שלו..."
CUT! שהבמאי יעצור את הסרט הזה כאן ומיד.
למה אתה עושה לי את זה, מה עשיתי, מה? זאת השכנה מלמטה שתמיד מבקשת ממני עזרה עם הכביסה ואני משחק אותה כאילו אני לא שומע, זה הגרעינים שאני טועם בפיצוצייה לפני שאני קונה חלב, זה השיחות הארוטיות שעשיתי בשבוע שעבר מהטלפון של ברק ב-500 שקל? למה זה קורה לי, מה אני אמור להגיד עכשיו?
אני משתתף בצערך,
מקווה שהוא לא היה קטן מדי,
אני מקווה שהוא לא היה גדול מדי,
מה אני אמור להגיד?!
"נראה לי שהתאהבתי בך".
היא הסתכלה עליי במבט מזוגג, בעיניים מרחמות, ומלמלה משהו כמו "טוב שנתת לי את המידע הזה" ונעלמה מהשטח.
אלה היו 60 השניות שלי עם ערוץ האופנה. אומרים שלכל אחד יש את 15 דקות התהילה שלו בחיים. אין ספק שאני קיבלתי את זה בתשלומים, כי אלה היו 60 שניות שאני בוודאות לא הולך לשכוח.
הבנות של תל-אביב
ורגע אחד לפני שנגמר לי הכל, לפני שנשכבתי הפוך על המיטה מקשיב לנשמתי המתקשה, לכרכורי גרוני המהול בזפת סיגריות ובאדי אלכוהול , הושטתי יד מגששת אל הטלפון.
ידעתי שאעשה טעות - ועשיתי.
ידעתי שאצטער - והצטערתי.
ידעתי שאסבול ייסורי מצפון - וסבלתי.
ידעתי שאני חרמן - ונכנעתי.
"מחכה לך ערום במיטה מתחת לשמיכה".
כיווצתי את עיניי פעם נוספת כדי להיות בטוח שבאמת הצלחתי לחבר משפט כל כך מטומטם, הנהנתי בראשי, לחצתי SEND ונשבעתי לעצמי שמחר בבוקר, כשאעבור על ההודעות שנשלחו מהטלפון בשעת מצוקה זו - לא אכחיש כל קשר.
הטלפון הבהב משמחה, "אני בדרך".
"כנסי ערומה, אני מחכה לך במיטה", שלחתי בחזרה וזינקתי מהמיטה כדי לארגן את העסק. דבר ראשון לרוץ לשירותים לשפשף. אני לא מאמין בהפגנת יכולות עם כדור בקנה.
אחר כך לחפש מוזיקה נדושה שאמורה לרגש / ליצור אווירה רומנטית / או סתם להפגין נכונות לקשר ארוך טווח שממש לא היתה לי. הדלקתי כמה נרות שנשארו לי מפעם וחזרתי למיטה.
היא הגיעה - אני קפצתי,
היא צעקה - אני נבהלתי,
היא גרגרה - אני גיחכתי,
היא רכבה - אני גמרתי,
היא נדלקה - אני נרדמתי.
היא הלכה - אני לא!
אחר כך החלפתי את השם שלה בטלפון ל"שתה עוד כוסית ולך לשפשף".
נטע, סבא יצחק ז"ל והפקקים של תל-אביב
"אלווווהים אני לא מאמינה, אלוווהים, וואי, אי אלווווהים, יא אלווווהים".
שקט, היא נעצרה, דממה. היא בוהה בי, מנסה לקרוא אותי עם העיניים שלה.
אני מסתכל עליה במבט עצבני.
"מה, עשיתי משהו לא בסדר?", היא שואלת כמו ילד קטן שלא מבין למה נזפו בו. "מה, תגיד, תדבר, תגיד לי אם עשיתי משהו לא בסדר".
ברגע אחד התמלאתי רחמים, ומזאב רעב הפכתי להיות פאקינג יונת שלום עם עלה ירוק בפה. "תראי, נטע, זה לא את, כאילו לא בדיוק את, הכוונה זה לא את באופן ספציפי, אבל זה כן את במובן כזה או אחר, אבל לא את-את".
ידעתי מה עובר לה עכשיו בראש, אלפי קצרים ושדרים של חוסר הבנה. היא הסתכלה עליי במבט עצוב כזה.
"את מבינה", התחלתי בגמגום, "מאז שסבא יצחק זכרונו לברכה נפטר, מאוד קשה לי עם כל עניין האלוהים הזה. את חייבת להבין שבכל פעם שאני שומע את שם השם (ואני לא אדם דתי במיוחד) אני כבר רואה את סבא יצחק זכרונו לברכה שנפטר מביט עליי. והוא פשוט עומד שם ממול, מביט בי במין מבט מוזר כזה, מבט שאומר הרבה אבל לא אומר כלום. הוא נראה מאוכזב ומיואש. ולראות את סבא יצחק זכרונו לברכה באמצע זה... איך נגיד את זה... לא משהו".
בדיוק כשחשבתי שאין דבר יותר מסריח מזה שמישהי מסלקת אותך מהבית שלה באמצע זיון, גיליתי שיש. הגעתי לשפל המדרגה, הכי נמוך שיש, יותר נמוך מכאן אי אפשר להגיע. מצאתי את עצמי תקוע בפקקים של תל-אביב ברכב עם הילוכים, בלי מזגן, אחרי שמישהי סילקה אותי מהבית שלה באמצע זיון, וכל זאת מאחורי פאקינג משאית זבל.
רגע לפני הסוף
היא סיפרה לי על אבא שלה רגע לפני שהוא נפטר. הסתכלתי עליה, התמלאתי עצב, הבנתי שאני לא הולך לשכב איתה היום. אז הלכנו לנגב חומס ב"אשכרה". אם אני לא הולך לזיין היום, לפחות שנאכל משהו. גם כשהתחלנו לנגב, העצב לא עזב אותי, הייתי עצוב, אבל במיוחד בגללי. תראה אותך, תראה לאן הגעת, איזה מבולבל אתה. כמה מחשבות רצות לך עכשיו, בראש תגיד לי, כמה מחשבות? אתה בכלל לא יודע מה אתה רוצה מעצמך, הכל לא מוצא חן בעיניך, הכל מבאס אותך, אין לך כוח לכלום, ואתה מחפש.
כל היום אתה מחפש, אבל תגיד, תגיד לי איך אפשר למצוא משהו כשלא יודעים מה מחפשים? אתה מאשים את כולם וכועס על כולם. זהו, אני חייב לעוף מפה, לעוף רחוק למקום שבו אף אחד לא ישגע אותי. למקום בו אף אחד לא ישאל אותי
"מה עם לימודים?"
"מה עם עבודה?"
"מה עם חברה?"
"מתי תפסיק עם כל הסטוצים האלה?"
"מתי תנחת?"
"מתי יהיה לך משהו רציני?"
"תראה את הבן של...",
"מתי תהיה בן אדם???"
די, עזבו אותי, לא הייתי ולעולם לא אהיה, אני עוד דפוק שנדפק בהודו. אני ממש מרגיש שאני רגע לפני הסוף. משהו חייב לקרות כאן ועכשיו, ואם לא - לא אהיה כאן מחר בבוקר.
ברגע אחד אני קם.
היא מסתכלת עליי. "מה קורה, אתה הולך לשירותים?"
אני מסתכל עליה ולא משיב.
"תגיד, הכל בסדר?"
אני עדיין בוהה בה.
"הכל תקין, אחי?" שואל אותי המלצר שיצא מהמטבח עם שתי צלחות מסבחה בידו הימנית.
"הכל תקין?" מה אתה מזיין את השכל? איזה מארב השכבנו ביחד בדיוק שאתה מדבר כמו הסמל שלי?
וברגע אחד, מבלי להבין בכלל מה אני עושה, אני מסתובב ומתחיל ללכת.
"תגיד לי, אתה בסדר?" היא שואלת.
אני ממשיך ללכת, אפילו לא מסתובב.
הסוף, אבל בלי מוסר השכל
אנחנו הולכים לים, יוצאים לסרט, קובעים לשתות, אלכוהול סתם קפה, מסעדה, סרט, הצגה, סתם טיול. דופקים מקלחת, דופקים קילו אפטרשייב, נעליים, ג'ינס, דופקים חולצה של ורסצ'ה בפאקינג אלף שקל. מספרה, משחקים עם השיער, עם הזקן, עם הקטן. דופקים דיאטות שידפקו לנו את החיים, דופקים שכיבות סמיכה כדי לנפח את השרירים, ובסוף דופקים לעצמנו תירוץ אחד יפה כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
אבל בתוך תוכנו, כל אחד עם עצמו, אנחנו יודעים את האמת - אנחנו מתים לאהוב. אנחנו רוצים להרגיש את הרגש הזה רק עוד פעם אחת, רוצים להתרגש. ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו מקיאים באיזה שירותים מטונפים, משתינים על הידית של הניאגרה, נוסעים בטירוף עם המכונית בדרך חזרה הביתה מבלי לספור אדומים, שולחים אלף הודעות טקסט בארבע בבוקר מתחרטים על אלפיים. משפשפים במיטה ומדמיינים איך תיראה האהבה האמיתית הזאת כשתבוא. נרדמים, קמים למחרת עם רגשות אשם אדירים מהולים בהנגאובר שיעבור אולי בצהריים. וזה לא שזה יפריע לנו כבר באותו הערב לעשות את אותו הדבר בדיוק, ולהאמין שהפעם זה יקרה. הפעם נפגוש את האחת.
ושוב אותן ההכנות, ושוב אותן האכזבות, מקסימום בחורה ללילה אבל לא יותר מזה.
חברים, הלוואי שהיה לי סוף חכם יותר לסיפור הזה. הלוואי שהייתי יכול להפתיע, לחדש, לרגש, להמם. אבל לא, אף פעם לא הבנו וכנראה שאף פעם לא נבין, לסיפור הזה אין מוסר השכל. בדיוק כמו שלעיר הזאת אין מוסר השכל, והרוויח מי שהבין את זה קודם.
לעיר הזאת אין סוף, אין Happy End, זה רק עוד פרק בטלנובלה הארוכה הזאת של החיים שלעולם לא תיגמר. אתה מגיע לכאן והכל בעלייה, הכל חדש, הכול מפתיע, הכל כל כך מבטיח. ובדיוק כשהכל עולה למעלה... הגרף נתקע. הוא נשאר קבוע, לפעמים קופץ למעלה, לפעמים צונח למטה, אבל בסך הכל קבוע - לא זז.
אנחנו מחכים להפתעה - והיא לא מגיעה, ואנחנו מחכים לסוף, אבל הוא איננו. למה? כי אין לנו עוד מה ללמוד! כבר ראינו הכל וניסינו הכל. השכבנו את המלצרית, היינו עם המארחת, התחלנו ולקחנו לשירותים, הרחנו בשירותים, הרחנו בכלל, עשינו אורגיה בשירותים, עשינו אורגיה בכלל, השכבנו את שתי החברות הכי טובות, תיירת ירדה לנו במשך שבוע במלון שלה... מה עוד יכול להפתיע אותנו? מה עוד יכול לרגש?
אבל אנחנו לא ניכנע, ונמשיך לנסות עוד, נמשיך לדחוף קדימה, מחפשים את הרגש...
הסיפור הזה יכול להמשיך לנצח, הייתי מספר על עוד בחורה, על עוד שתייה, על עוד הנגאובר. ואתם? אתם הייתם מצפים לסוף, רוצים להיות מופתעים, המומים!
אבל את זה לא יכולתי לתת לכם, כי בעיר הזאת אין מוסר השכל ואין סוף מפתיע.
זה יהיה עוד אחד מהרגעים האלה, "הרגעים החכמים" עאלק. הרגעים שאתה יוצא מכל הרעש, מכל הבלגן, מכל הסיגריות והשירים במזרחית, מכל האנשים, ונכנס לחדר קטן אחד כשמולך רק אסלה ומראה.
אתה נשען על הקיר, כי אתה כבר ממש הפוך, מקשיב לרעש שנוצר מהמפגש של השתן שלך עם האסלה. אתה בוהה במראה לתוך עצמך ותוהה מי זה שם.
איפה הילד שעד לפני כמה שנים ישב על הברכיים של אבא,
איפה הילד שהתלהב מהדברים הפשוטים האלה כמו תפוז מסבא, תוכנית טלוויזיה, טיול משפחתי.
לאן נעלם האושר הזה מהדברים הפשוטים?
לאן נעלם האושר בכלל?
מה קרה לתמימות, איפה היא הלכה לאיבוד?
אתה תביט במראה ותראה פנים של איש, כבר לא ילד, כבר לא נער. מצולק מאכזבות החיים ומחלומות שהתנפצו עם הזמן.
אתה תושיט את היד ותרצה שוב, בפעם האחרונה, לגעת בו, להרגיש אותו, את הרגש הזה, את האושר - אתה תרצה לאהוב.
השוט יהיה צילום פרופיל של פניך כשאתה יוצא מהשירותים ומביט בכולם. ברקע יראו הרבה אנשים שמחים בפאב, אבל לך הם יראו כל כך מסכנים, כל כך שטחיים.
המצלמה תתמקד בעיניך ואתה תתקדם אל הבר, תזיז את האנשים מסביבך בתנועות אדישות... צופה מיומן ממש יוכל לקרוא את המחשבות שרצות לך בראש.
לפתע המצלמה תעצור, וכשדמותך במרכז התמונה המצלמה תעלה למעלה ולמעלה עד שתיראה כנקודה קטנה במרכז הפאב, עטוף עשרות אנשים ועשן של סיגריות. הבמאי ייתן את האות, ואתה תשתה עוד צ'ייסר.
לחיי מוסר ההשכל...
לפנייה לכתב/ת 
