שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לבן בחלום שחור
    יום אחד החליטה ממשלת אנגולה להקים יחידה רכובה ללוחמה בטרור, רק שאין בה טרור ואף אחד לא יודע לרכב, אז היא הזמינה כמה ישראלים שמבינים כמה דברים במחבלים ובאופנועים. אלי פנגס היה אחד מהם, ורק עכשיו - שש שנים אחר כך - מותר לו לספר כמה איום היה שם. וכמה נפלא. חלק ראשון

    7:48 בבוקר של סוף שנת 2003. יום שישי. אני חולק את המושב האחורי של מיצובישי פאג'רו עם שני בחורים ישראלים חמושים. לפנינו נוסע עוד פאג'רו, כמעט זהה. גם הוא שייך למשלחת הקטנה שלנו, שנוסעת כל יום על הציר שמוביל מהבירה לואנדה אל ה"אוטודרום", מסלול מירוצים נטוש שהפך לבסיס משטרה זמני. האוקיינוס האטלנטי מימין, אפריקה משמאל, בצד הדרך הרים של זבל וההתקהלויות הקבועות של המקומיים - וגם התקהלות חדשה אחת, גועשת. במרכזה, על האספלט, שוכבת גופה קטנה ודקיקה שמכוסה בסדין לבן. הרכב הדורס איננו. אמבולנס עוד לא יצא לי לראות כאן.

     

    בצד השני של הכביש רץ ילד, קטן ורזה כמו זה שמתחת לסדין. הוא נכנס לשלולית רחבה ורדודה שהשאירה הגאות, מנופף בידיים, מדלג בהנאה ומשפריץ את המים החומים. אני שותק בתוך הפאג'רו הממוזג, ורק העיניים עוברות מצד לצד. אתה לא יכול לחשוב כאן על הדברים האלה יותר מדי, אחרת תשתגע. ככה זה באנגולה, וזהו. לילדים במדינה הזאת יש סיכוי של פיפטי-פיפטי לשרוד עד גיל 10. תוחלת החיים הממוצעת עומדת על 45 שנה. ובתוך הפאג'רו שלנו, מה שמעניין אותנו זה לא מוות סתמי של ילד אפריקני קטנטן אלא איך להעביר עוד חצי יום עבודה - חצי יום שאחריו נתפוצץ שוב על סוף השבוע, ונטביע בים של אלכוהול את השאלה מה לעזאזל אנחנו עושים פה.

     

    מלחמת 185,476 הימים

    אז מה באמת עשינו שם? לכאורה התשובה פשוטה: באנו להקים את היחידה ללוחמה בטרור של משטרת אנגולה. אבל זה לא מנע מכל אחד מאיתנו לשאול את השאלה פעמיים, שלוש, או עשר פעמים ביום. בשביל מה בכלל צריך יחידה כזאת? ולמה אני צריך להיות זה שמקים אותה?

     

    כדי להבין למה אנגולה צריכה יחידה משטרתית רכובה ללוחמה בטרור, קודם צריך להבין שהיא לא צריכה אותה. לא באמת. וכדי להבין את הלוגיקה העקומה של המשפט הזה, צריך להכיר קצת את אפריקה - שהיא מקום דפוק ופרוע וקרוע עד לשד עצמותיו. תשכחו מהרומנטיקה של ג'יפ מלא תיירים שרודף אחרי אריה שרודף אחרי אנטילופה; את זה יש במדינות הספורות שהשכילו להוציא את הראש מהתחת. שאר היבשת היא יותר בעניין של ג'יפ מלא חיילי מיליציה שרודף אחרי מורדים שרודפים עם מצ'טות אחרי איכרים משבט שלא מוצא חן בעיניהם. מהבחינה הזאת, אנגולה היא אפריקה במיטבה: מדינה שעד לפני רגע היתה שקועה כל כך עמוק בחרא, עד שקשה לה להרים את הראש ולראות שיש דרך החוצה. 


     

    הסיפור שלה התחיל להתחרבן במאה ה-15. עד אז שלטו באזור שנקרא היום אנגולה שתי ממלכות שוחרות שלום, בקונגו ונדונגו, אבל ב-1482 הגיעו לשם הפורטוגלים והתחילו לפתח סחר הוגן במיטב המסורת האירופית: האפריקנים הביאו מינרלים, שנהב ועבדים, והפורטוגלים נתנו להם בתמורה כלי נשק, מחלות ואת הדת הנוצרית. הבעיה היתה שלפורטוגלים היו עיניים גדולות בכל מה שנוגע לעבדים, וזה לא מצא חן בעיני מלך נדונגו, שראה איך חצי מאוכלוסיית הממלכה נמכרת לעבדות. אז הוא כתב למלך פורטוגל שסחר העבדים חייב להיפסק, והפורטוגלי מצידו המשיך בשלו, ובאותו רגע התחילה סופה אלימה וארוכה של טירוף וייאוש. בשורה התחתונה, אחרי בלגן שכלל בין השאר מלכה אפריקנית לוחמת בשם ג'ינגה, הולנדים אופורטוניסטים ותגבורת פורטוגלית שהגיעה על ספינות מברזיל, הפורטוגלים ניצחו ועשו לאנגולים את המוות עד אמצע המאה ה-20. בחישוב פשוט זה אומר 450 שנה.

     

    כשהפורטוגלים החליטו ללכת סופסוף, האנגולים התחילו לאכול אחד את השני במאבק על השלטון במדינה. מלחמת האחים האיומה והמיותרת הזאת, שעוד נחזור אליה, הסתיימה רק בתחילת המאה הנוכחית. זה לא מנע מאנגולה - או לפחות אנגולה שאני הכרתי לפני שש שנים - להיות אפריקה הקלאסית, אבל לא במובן האנטילופי: במובן שיש בה שלטון עשיר עד סירחון, שחי במשך שנים על החרב והזניח לחלוטין את כל התפקודים האזרחיים של המדינה. כל ההון מרוכז אצל כמה עשרות מסואבים שמצצו את המשאבים הטבעיים של הארץ הענקית הזאת, בזמן שהעם מתבוסס בזבל.

     

    כשמדינה כמו אנגולה מצליחה להתייצב פחות או יותר ולצאת משגרת המלחמה, מה שנשאר ממנה זה אדמה חרוכה עם צרכים מיידיים - כלומר אינספור הזדמנויות לפיתוח וליוזמות עסקיות. השלב הבא הוא פלישה של יזמים ופרויקטורים מכל העולם, שמספקים ידע ופיתרונות תמורת ערמות של כסף ממשלתי. כל מה שצריך זה להכיר את הראש האפריקני ולדבר בשפה שלו. וכאן, אחרי 521 שנות לחימה, אני והאנשים מהפאג'רו נכנסנו לתמונה.

     

    עד לא מזמן היה הצבא הכוח העיקרי באנגולה, אבל אחרי שנגמרה המלחמה התעורר צורך בגופים שעושים גם דברים אחרים חוץ מלהרוג. כמו למשל שיקום שכונות, חקלאות, משאיות לאיסוף זבל - וגם משטרה. כזאת שמטפלת בחוק וסדר, מגינה על האזרח ומכוונת את התנועה, ובעיקר מהווה הצהרה של הממשל על חזרה לחיים אזרחיים נורמליים. כל מה שצריך עכשיו זה ישראלי עם קשרים לשלטון, שיגיד משהו כמו "אין משטרה חזקה בלי יחידה רכובה ללוחמה בטרור". והם יאמינו לו, או יבחרו להאמין לו, ואז יהיה פרויקט, גם אם מבחינה אובייקטיבית לא ממש צריך אותו. העיקר שהאנשים הנכונים גוזרים קופון. וככה - בטוויסט אפריקני אופייני של כל הנסיבות הנ"ל - מצאתי את עצמי באנגולה, בחסות הממשלה, מלמד שוטרים איך לרכב על אופנועים.

     

    בית עם נוף לאיכס

    שנתיים עברו מאז ששמעתי על הפרויקט הזה ועד שהוא יצא לפועל: ג', איש הקשר שלי, זרק לאוויר את השם אנגולה כבר בסוף שנת 2001. וכבר אז הרעיון לא מצא חן בעיני, כי אני ממש לא הרפתקן. כלומר נכון, אני עושה שטויות על אופנועים, אבל עמוק בפנים אני פחדן ועצלן, ומדינות עולם שלישי עם היסטוריה מלחמתית של חצי מילניום לא מופיעות אפילו בפנטזיות-על-סמים-קשים שלי. אז המקסימום ש-ג' חילץ ממני היה הסכמה לשמש גיבוי של הגיבוי בצוות המדריכים שעמד לצאת לאנגולה.


     

    אבל זה היה כאמור שנתיים לפני הפרויקט, ובמהלך השנתיים האלה ירד אחד המדריכים מהמצבה מסיבות אישיות, ואחר כך גם מדריך הגיבוי שלו. ככה מצאתי את עצמי יושב יום אחד מול אתר האינטרנט של ה-CIA ומנסה להבין לאן לעזאזל אני נוסע. זה היה קצת כמו לקרוא את ה"לונלי פלאנט" של הגיהנום.

     

    בשלב הזה עוד יכולתי לחלץ לאחור. להפעיל את ההיגיון, להגיד פוס ולהישאר בבית. אבל ביחסים שלי עם ג' תמיד יוצא איכשהו שאם הוא הולך על משהו, אז גם אני בפנים ויהיה בסדר. אלא שבפועל המראנו ללונדון ומשם ללואנדה בלי שלאף אחד מאיתנו - ג', אני והמדריכים האחרים - באמת היה מושג למה אנחנו נכנסים.

     

    הגענו לנמל התעופה של לואנדה לקראת סוף הלילה. יש משהו מעניין בלהגיע למקום חדש בחסות החשכה, כי אתה פחות נוחת לתוכו ויותר מתעורר אליו, רק שהנחיתה באנגולה היתה בחסות יותר מדי חשכה. חוץ ממשהו שהזכיר מרכז של עיירת פיתוח, מהאוויר הכל היה שחור. זה לא נראה טוב, ובתוך הטרמינל זה גם לא הריח טוב: תמהיל כבד של זיעה, סיגריות ושתן. אולם הנכנסים נראה כמו שירותים ציבוריים גדולים. רופא מקומי בחלוק מוכתם החתים לנו את פנקסי החיסונים, ופקידי ההגירה בילו חצי נצח בלוודא שהוויזה שלנו מקורית ובתוקף. כאילו שמישהו ירצה להסתנן למקום האומלל הזה.

     

    בחוץ המתינו לנו מנהל הפרויקט וסגנו - ישראלים יוצאי סיירת, כמובן - שהכניסו אותנו לפג'ארואים והתחילו לנהוג דרומה לאורך קו חוף בלתי נראה. עם אור ראשון נכנסנו לשכונה שלנו, פוטונגו דויש, דרך מחסום שאיישו שני חיילים עייפים. סיפרו לנו שזאת שכונה מבוססת ומאובטחת שמתגוררים בה גנרלים ואנשי משמר הנשיא, אבל לנו היא נראתה כמו מחנה פליטים. היו שם פגרים של מכוניות ומשאיות, ערמות של זבל, פחונים עקומים וחומות מבלוקים חשופים. בדרך, שהיתה ספק כביש סלול וספק מסלול מוטוקרוס, היו שלוליות ענק שבתוכן השתכשכו ברווזים, חזירים וכלבים רזים ומעונים. באוטו היה שקט לגמרי.


     

    מעבר לאחת החומות הסתתר הבית ששכרו בשבילנו. ברגע שעברנו את שער ההזזה העצום ונכנסו לחצר, הרגשנו כאילו עברנו ליקום מקביל: יקום שבו אנגולה היא מדינה נורמלית. היתה שם וילת עץ מטופחת, מוקפת חצר ירוקה, עם חדר כושר וסאונה ובריכה, ומרפסת שפונה אל מדשאה גדולה שבה נוטים שישה עצי קוקוס מערבה אל הים - שנמצא בדיוק מטר וחצי מגבול החצר. מולנו, קילומטר מהחוף, השתרעה לשון יבשה צרה שעשתה את הים שקט כמו בריכה מחוממת. בינינו לבינה היו שני איים של חול עם כמה דקלים. בזריחה, על המרפסת ההיא מול הים, אנגולה פתאום נראתה כמו תחילתה של ידידות מופלאה.

     

    האשליה הזאת התנפצה תוך יומיים, אבל לפני שזה קרה הספקנו לקבל עוד טעימה מהמערב הפרוע האנגולי: במרחק 20 דקות נסיעה דרומה מהבית, באמצע הסוואנה, עם שום דבר מסביב חוץ משיחים ומעצי באובב, נפרש בפנינו מסלול מירוצים. נכון שהוא נראה כמו אחרי שואה גרעינית, אבל רבאק - מסלול. עם מגדל פיקוח, מבני פיטס, מכלי דלק, משרדים ואפילו טריבונה ענקית. את המקום הזה, האוטודרום, בנה בשנות ה-70 איזה פורטוגלי עשיר עם חזון שלא לגמרי התממש: העבודה על מסלול האספלט הסתיימה אמנם, אבל שאר המבנים נותרו בנויים למחצה (והיום, כשהמקום משמש מתקן אימונים משטרתי, הם מחוררים מקליעים).

     

    בתוך אחד המבנים האלה המתינה לנו שורה של 16 אופנועי קאוואסאקי KLE500 שחורים וחדשים ומנצנצים, מאובזרים בצ'קלקות ובמערכות כריזה. מהעבר השני של הטריבונה היה מגרש אימונים ענק עם אספלט משובח, ובאותו אזור נבנו גם כמה מטווחים. עלינו למגדל הפיקוח כדי לתצפת על המתחם, ונפל לנו האסימון: זה גן עדן מוטורי עלי אדמות, והוא שלנו.

    אבל אז פגשנו את השוטרים.

     

    במבוקה נגד קאוואסאקי

    לבוקר הראשון של העבודה הגעתי אחרי ניסיונות כושלים להשיג לעצמי אגוז קוקוס של בוקר ישר מהעץ באמצעות מקל של מטאטא. אחרי רבע שעה מיוזעת נשארתי עם מקל שבור ביד, מקלל את הכוס של כל הקוקוסים באשר הם. אבל ברגע שפגשתי את הצ'יקמוקים במדים, אלה שהיינו אמורים להפוך ללוחמים רכובים ללא חת, האגוז הסרבן הפך לבעיה האחרונה שלי.

     

    הם השתכנו באוהלים צבאיים מרופטים על רחבת עפר לצד המסלול. היום אני יודע לומר שהם צאצאים של חמישה שבטים, אבל ביום הראשון ההוא הם נראו לי פשוט שחורים ושחורים יותר, כולם קטנים ורזים. היו להם שמות כמו ששה, קפללה ובמבוקה, והם הסתכלו עלינו בהבעה סתומה. בהתחלה היינו דווקא אופטימיים בקשר אליהם, גם כי לכולנו היה ניסיון בהדרכת רוכבים מכל הרמות, וגם כי איתרו בשבילנו רק חבר'ה עם רישיון וניסיון - או שזה מה שאמרו לנו. בפועל התברר שמדובר בקבוצה של טירונים מוטוריים מוחלטים שלא שיחררו קלאץ' של אופנוע מימיהם, ונבחרו לקבוצה על סמך ותק ו/או פרוטקציה. ואם זה לא מספיק, אז רובם גם לא נהגו מעולם בשום כלי רכב בתנועה עירונית, ולא היה להם קצה של מושג לגבי חוקי התעבורה. שתבינו, אני מדבר איתכם על אנשים שתהו באופן קולקטיבי לגבי ייעודו של וינקר.


     

    בשלב הזה התחלנו גם אנחנו לתהות באופן קולקטיבי. אם לואנדה נראית ממש כמו עיר - סביבה כמעט מערבית, מזכרת מהקולוניאליזם הפורטוגלי - אז אין מצב שכולם כאן ירדו רק עכשיו מהעצים, נכון? ובכן, נכון חלקית.

     

    ראשית, את העצים ואת שאר הקונוטציות הקופיות תמחקו מהלקסיקון. אמנם עדיין מדובר בחברה שבטית, לפחות בחלק מהמקומות, אבל חוץ מהעוני ומהדלות מדובר באנשים כמוני כמוכם. העניין הוא הקדמה - שבאנגולה מסתכמת פחות או יותר בזה שחלק מהמקומיים עברו לגור בחושות מבטון במקום מקש. מחוץ ללואנדה אין תשתיות, אין תעשייה ואין יוזמות מעבר לקיום היומיומי. כל אחד עושה כמיטב יכולתו לדאוג לעצמו לאוכל, מים וקורת גג רעועה. זה אולי רומנטי ואותנטי וכל הבולשיט של נשיונל ג'יאוגרפיק, אבל לך תדריך שוטרים רומנטיים ואותנטיים כאלה. התהומות בין המנטליות והטמפו שלהם לקצב ולתפיסת העולם שלנו - מדריכים ישראלים, על כל המשתמע מזה - היו בלתי נתפסים. ועל הרקע הזה היינו צריכים להביא אותם למצב שבו הם רוכבים בשטח עם חימוש מלא ובקצב מרדף.

     

    למזלנו גרם חוסר היעילות האפריקני לכך שציוד הרכיבה המיובא של היחידה התעכב בכמה ימים, ככה שבאותו בוקר של הקוקוס לא היה אפשר להתחיל ללמד אותם לרכב. ובדיעבד זה היה יתרון גדול, כי הרווחנו זמן לקלוט את גודל הבעיה, להפנים את רוע הגזירה ולהכיר למסכנים ההלומים האלה את האופנועים החדשים שלהם - שעמדו לקלל את היום שבו הרכיבו אותם ביפן. זה גם היה הזמן לתרגל את השוטרים בתמרונים בסיסיים של הליכה עם אופנוע, כדי שירגישו לראשונה את המשקל ואת הגובה שלו ויבינו עם מה יש להם עסק. רק שכבר אז, עוד לפני שהם למדו להתניע, הם התחילו להפיל את הקאוואסאקים. הקיפאון שלהם בכל פעם שמשהו השתבש, האין-אונות המוטורית שלהם, היו אמנם מובנים, אבל פשוט מייאשים.

     

    אחרי כמה ריסוקים של אופנועים בני יומם צרחתי לחניכים שיעצרו הכל. אחר כך לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לפרק להם את הכל לפיסות קטנטנות ולא מסובכות של פקודות לביצוע, בסיוע מתורגמן לפורטוגזית: "מי שמפיל אופנוע יורד ל-50 שכיבות סמיכה. עובדים בזוגות, שוטר אחד מבצע ושוטר אחר מוודא שהאופנוע לא ייפול. אני צועק 'אפ!' לפני כל פעולה".

     

    ואז התחלנו. אפ! להעמיד את האופנוע. אפ! לקפל את הרגלית. אפ! להעביר את יד ימין לסבל. אפ! לדחוף את האופנוע לאחור. אפ! להחזיר את יד ימין לכידון ולעצור את האופנוע עם הבלם. אפ! יד ימין לסבל ולהוריד רגלית. אפ! אופנוע אחד נפל.

    בערב, מתחת לעצי הקוקוס של הווילה שלנו, התכנסנו לישיבת מדריכים ראשונה ומודאגת. היא הסתכמה פה אחד ב"שאלוהים יעזור לנו".


     

    סיפורה של מילה שאיננה במקומה

    חוסר האונים של השוטרים אולי נשמע כמו תוצאה של חיים במדינה נטולת טכנולוגיה, אבל באנגולה דווקא יש טכנולוגיה. מה שאין בה זה תשתית שתהפוך אותה לאמינה, או חינוך שיהפוך אותה למובנת ולנגישה.

     

    בהרבה מובנים הם נהיים יותר ויותר כמונו. המכוניות נראות בסדר, הנעליים אופנתיות, משקפי השמש מעודכנים, והם אפילו מדברים בסלולריים מדגמים שאף אחד בארץ עוד לא שמע עליהם ב-2003. אבל כל מה שמגיע לשם מגיע בלי שום מערך תחזוקה, וחי רק עד לתקלה שאי אפשר לאלתר לה תיקון. ואז הפריט הזה מת, גם אם מדובר בטנדר אמריקאי חדש לגמרי. הוא פשוט מצטרף לערמה של טנדרים אמריקאיים חדשים לגמרי ומתים לגמרי. אחד בלי גלגל, אחר בלי שמשה, שלישי עם דיפרנציאל שבור. בסוף עושים מהם טנדר אחד שמיש, עד שגם הוא מת.

     

    יש איזה כשל בסיסי בגישה של האנגולים, שנוטים להסתנוור ממוצר מוגמר במקום לרצות לדעת איך לייצר או לתחזק אותו. אין ספק שגם למערב יש חלק בטיפוח של הכשל הזה לצורכי רווח; זאת הסיבה שכמה חודשים אחרי כל פרויקט מבטיח - אחרי שבעלי הידע קיבלו את הכסף ועזבו - המוצר המוגמר נאבק על חייו עד שהוא קורס, והחיים חוזרים למסלולם השחוק. עד הפרויקט הבא והקופון שיגיע איתו. זה קורה בחקלאות, בבנייה, בביטחון, וזה מה שקרה גם עם האופנועים שלנו.


     

    לא משנה כמה חדשים ומגניבים היו הכלים כשקיבלנו אותם, ימיהם היו ספורים. השוטרים האנגולים היו דופקים אותם באספלט לפחות פעם ביום, הדלק היה זוועתי, והמילה תחזוקה לא הופיעה במילון המקומי עד שהגענו. תוך זמן קצר התחילו להצטבר גם אצלנו גוויות של אופנועים, נבלות לתרומת איברים מכנית. אין לי מושג כמה מהם שרדו עד היום. רוב הסיכויים שבאיזשהי מפקדה באנגולה יש היום 16 גופות של KLE500 משטרתיים. אבל כשהיינו שם, אף אחד לא חשב על זה: הרי כל הכיף בפרויקט כזה הוא שהכל על חשבון הברון. האופנועים היו כמו רכב שכור שלא השארת עליו שום עירבון.

     

    בסוף כל יום הדרכה, על רקע שקיעה אפריקנית, היינו יוצאים לרכיבה על הקאוואסאקים המסכנים. אחרי שעות של מאבקים עם החניכים, זה תמיד היה סוג של קתרזיס. האדמה שם אדומה, מהודקת ועשירה, ואפשר לצאת לסימפוניות של גז לאורך שבילים אינסופיים שחותכים את הסוואנה. אורגיה על אופנוע חדש, רגע לפני שהוא מת. בנסיעות האלה היינו מגיעים אל כפרים קטנטנים עם בקתות קש שמונחות באמצע שום מקום, לצד שביל שמוביל מקודם לאחר כך. עד שלא צצתי מול הפרצוף של איזה כפרי בסוואנה של העולם השלישי עם אופנוע נוצץ ואורות כחולים מהבהבים, לא ראיתי הבעה כמו שהיתה לאנשים האלה על הפנים.

     

    באחת מהנסיעות האלה הגעתי ברכיבה משותפת עם מנהל הפרויקט לכפר מרוחק כזה - חמש בקתות, שלוש עיזים וכמה תרנגולות. הפורטוגזית שלנו היתה לא משהו, וכשהמקומיים יצאו לברר מי אנחנו, מנהל הפרויקט ענה להם: "אינסטרוקטור פוליסיה, יוניטה אנטי טרור". בפורטוגזית עילגת במבטא ישראלי זה אומר "מדריך משטרה, יחידה נגד טרור" - אבל משום מה, בתגובה שלף עלינו אחד מהם את המצ'טה שלו. מיד אחר כך קפצו מאחת הבקתות עוד שניים עם סכינים בידיים. ועכשיו בואו נעשה פאוזה קטנה, וניקח רוורס לאותו חצי מילניום של לחימה.

     

    ב-1974 עברה ליסבון הפיכה צבאית שסימנה את התמוטטות האימפריה הפורטוגלית והובילה לעצמאותה של אנגולה. שזה נחמד, רק שהפורטוגלים לא טרחו לציין למי הם מעבירים את השלטון. אז במקום מעבר שקט לעצמאות החל מאבק שליטה בין ארגוני ההתנגדות האנגולים השונים, שנלחמו בפורטוגלים מאז שנות ה-50 - ה-MPLA, ה-FNLA, וקבוצה שהתפצלה ממנו בראשותו של אחד בשם ג'ונאס סווימבי.

     

    מלחמת האזרחים הזאת קרעה את המדינה לגזרים במשך שנים. בשיא הלחימה עמד מניין ההרוגים על 1,000 ביום, ובסך הכל נהרגו יותר ממיליון אנגולים, רבים מהם מרעב וממחלות. והכי גרוע היה סווימבי, שהנהיג עבדות במכרות היהלומים (מה שנקרא יהלומי דמים) כדי לממן את התקפות הגרילה שלו נגד שלטון ה-MPLA - התקפות שנמשכו עד שנת 2001. בסופו של דבר איתרה הממשלה את סווימבי, והוא נורה 15 פעמים. שישה שבועות אחר כך, במרץ 2002, נחתם הסכם הפסקת אש סופי. מלאך החבלה של אנגולה מת, והמלחמה הסתיימה. אבל אף אחד לא שכח אותה, ואף אחד לא שכח גם שלארגון של סווימבי קראו "יוניטה" (UNITA).

     

    עכשיו, יחידה ללוחמה בטרור בפורטוגזית זה "אונידאד אנטי טרור". אבל באותו יום בכפר ההוא, מנהל הפרויקט אמר "יוניטה אנטי טרור" - שזה מסביר גם את המצ'טות השלופות, וגם למה הדבר האחרון שאני זוכר משם זה את עצמי צורח "תן, תן גז!".

     

    קשה להיות אריה

    כמו הכפריים הפטריוטים שכמעט הדגימו עלינו את מה שהם חושבים על סווימבי, גם השוטרים שלנו היו אנשים פשוטים. עם כל הציניות הישראלית והדאחקות שהיינו מריצים עליהם מדי פעם, הם היו חבר'ה טובים בסך הכל. אבל ביניהם בלטו כמה טובים באמת. אנשים קצת יותר ערניים, עם ראש על הכתפיים, שהתאימו לפיקוד הרבה יותר ממפקדי היחידה בפועל. וזה לא מפתיע, כי המפקדים היו חבורה של חדלי אישים עם קשרים במקומות הנכונים. אז במבט מהצד נראה כי בשרשרת הפיקוד האנגולית, הבכירים ביותר הם לא הטובים ביותר אלא המקומבנים ביותר: בולסים עוף מטוגן ושותים בירה מול הפרצוף של החיילים שלהם, שאוכלים עיסה צהובה ומסריחה בכלים מטונפים. לשנות את זה לא יכולנו, אבל לפחות הפקדנו את האחריות על השוטרים בידי החבר'ה הטובים, בלי לשתף אף אחד מהפיקוד.

     

    כנראה שזה עבד, כי עם הזמן למדו רוב השוטרים לעזוב קלאץ' כמו שצריך ולהעביר הילוכים. כמו בכל מקום, לחלקם היה טאץ' ואחרים היו חסרי תקנה, אבל כשכולם הצליחו להקיף את המסלול בלי להסתכן במוות, התחלנו לעבוד איתם על היגוי במהירות גבוהה. ואיכשהו, כנראה בהתערבות רופאי אליל, לא היו פציעות רציניות במהלך האימונים. לפחות לא על האופנועים.

     

    במטווחים כבר היה סיפור אחר. מישהו הצליח לשחרר צרור בזמן שהמדריך וכמה חניכים בדקו מטרות; הוא היה בטוח שהמחסנית ריקה. למזלם של הנוכחים בקו האש, רמת הירי שלו תאמה את יכולתו השכלית ואף אחד לא נפגע. זמן קצר אחר כך, באחד מסופי השבוע, שני שוטרים התערבו מה יותר מהיר - שליפה מהמותן או מנרתיק בית שחי. אז הם שלפו אחד על השני, וזה ששלף מבית השחי השחיל כדור בבטן של ההוא ששלף מהמותן. הפיקוד לא הטיל עוצר אימונים ולא הוקמה ועדת חקירה. הירוי נסע במשאית לבית חולים ולא ראינו אותו יותר. היורה נשלח לכלא ואחר כך לתחנת גבול באמצע שומקום.

     

    ככה זה שם. אף אחד לא סופר חיי אדם. דוגמה מובהקת לזה הוא המסוק הצבאי הרוסי שהיה נוחת אצלנו מפעם לפעם: בהתחלה מנהל הפרויקט היה שולח אותי על אופנוע עם סירנה וצ'קלקות כדי למנוע ממנו לנחות בממלכה שלנו, אבל הוא הפסיק עם זה ביום שהטייס כמעט הוריד לי את הראש. מעבר לרגע המדאיג הזה, כולם ידעו שלמסוק יש בעיה במנגנון הנעילה של דלת המטען האחורית. פעמיים במהלך השהות שלי שם שמענו ממדריכי צבא ישראלים (עזבו, הם מסיפור אחר) על חיילים שנפלו מהמסוק כשהדלת נפתחה במהלך טיסה. שתי תאונות, והמסוק הזה המשיך לטוס עד סוף הפרויקט. כנראה שהוא עדיין טס גם היום.

     

    באנגולה יש שני סוגים של חיים: שווים ולא שווים כלום. המעמדות הנמוכים פשוט לא נחשבים - לא רק בהיררכיה המשטרתית, אלא בכל המדינה. אפילו בסביבת הבית שלנו. אנחנו חיינו בנוחות מקסימלית, אבל מחוץ לחצר הקטנה אנשים בקושי חיו בכלל. וזה עוד בפוטונגו דויש, שכונת היוקרה של צמרת המדינה. חצי דקה באוטו מהמתחם הנשיאותי, אבל לא היו שם כבישים ולא מדרכות או אפילו פחים ממתכת. רק ילדים יחפים ורזים בין ערמות של אשפה ובלוקים מרוסקים. 15 סנטימטרים של חומה, זה כל מה שמפריד בין צמרת המדינה לתחתית העמוקה והמטונפת שלה. בין הווילות לסלאמז.

     

    האנשים שבתחתית מסתובבים כמו עיוורים. מתעלמים, מדחיקים, ממשיכים כרגיל. מרחפים מעל הבוץ השחור והמים המעופשים שנקווים בכניסות לבתים הרעועים שלהם, ויוצאים לרחוב השחוק בנעליים זוהרות מלובן. הפופיק של הילדים העניים בולט מתוך הבטן בגלל חיתוך מאולתר של חבל הטבור בלידות ביתיות. זה סימן מובהק של המעמדות הנמוכים, מין מגדל של בשר שבולט גם דרך הבד של החולצה. אין איך להחביא את זה, אין לאן לטפס, אין מה לעשות. כל אחד יודע את מקומו.

     

    בתוך החצר ההיא היינו כמו אריות לבנים בכלוב, פוסעים הלוך ושוב לאורך הגדר. מביטים על העניים שמשתכשכים במים הכחולים והשקטים בעיניים משועממות, אפילו מתנשאות. קל מאוד להפוך שם לפיאודל. קל מאוד לעשות פרצוף לכובסת או להוא שמנקה את הבריכה, לצעוק על הילדים שזורקים פחיות ובקבוקים ריקים ליד השער שלנו. לנכס לעצמך את האופנוע הכי טוב, ולאיים שאם מישהו ייגע בו תקצוץ לו את הידיים. לזרוק את המקל השבור של המטאטא ולבקש מאיזה כושי לטפס על העץ ולהשיג לך את האגוז קוקוס ההוא. אף פעם לא רציתי לחיות בעולם של אדונים ומשרתים, אבל הדברים האלה יצאו ממני באופן טבעי. זה משהו שאנגולה פשוט מלמדת אותך, אפילו אם בגללו אתה שונא את עצמך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים