ארגז כלים של פליטים

בליל הסדר אני קורא בהגדה ונזכר באמי. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", משמעו בשבילי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא פליט". אמי הייתה פליטה כל חייה. היא נולדה ב־1914, על סף מלחמת העולם הראשונה, למשפחה יהודית אמידה ואריסטוקרטית ממרכז פולין. בסערת המלחמה עזבה המשפחה את ביתה המרווח, נדדה ברחבי האימפריה האוסטרו־הונגרית ושבה אליה עם שוך הקרבות. שבה לביתה ההרוס. זו היא חוויית הפליטות הראשונה.

בבגרותה נסעה אמי ללמוד מדעי כימיה באוניברסיטה בקרקוב. לסטודנטים יהודים הוקצו ספסלים נפרדים בקצות אולמות ההרצאות. בגטו, בהגירה פנימית. את אבי הכירה באחת מנסיעותיה. הם נישאו ב־1938 ודחו את ירח הדבש לשנה. מסתבר שדחו אותו לנצח. בפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 משכה אמי את אבי לברוח עמה מזרחה, לברית המועצות. איני רוצה לראות את פרצופו של אף גרמני, התעקשה.

הם יצאו את ביתם עם צרור חפצים אישיים והיו לפליטים. ישנו בדרכים, בקרונות ותחנות רכבת, היטלטלו לאורכה ולרוחבה של המדינה הסובייטית. חוו כפור בהרי אוראל, חמסין בערבות אוזבקיסטן, בבית חומר מוזנח בפרברי עיר מוסלמית שגם תושביה שנאו את הפליטים היהודים. אבי חלה, אחיו ואחיותיו עלו השמיימה בכבשנים. הוריי חזרו לפולין הקומוניסטית, פולין פצועת המלחמה, נטולת החן, אכולת השנאות. פולין שקיבלה את פני שארית הפליטה בפרצי אנטישמיות אלימה. בשביל מה חזרתם, למה היטלר לא גמר את כולכם?

גרנו בעוני בעיר התעשייה לודז'. דירה משותפת לכמה משפחות, עם שירותים משותפים. חדר וחצי לנו. חצר קודרת. שכנים שיכורים. מדרגות אפלוליות, מסריחות. אבי היה ציוני, עבד בארגונים יהודיים מקומיים. אמי נקשה על דלתות, ביקשה עבודה מחוץ לממסד, מחוץ לשיטה. מפעם לפעם זכינו לביקורים ליליים של משטרת הביטחון הפולנית; את מספר היהודים הלא־קומוניסטים בפולין אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת וכולם נחשדו בריגול ובגידה. אמי אמרה: לא חזרתי למולדת, החלפתי חיי פליטות בחיי פליטות.

עלינו ארצה מפולין בנפול הסטליניזם. בארץ נותרה אמי בסטטוס של פליטה. לא התגברה על העברית, לא התגברה על הזרות. שנים התקיימנו בקושי, על גבול העוני. הסוכנות שלחה אותנו למעברה אחת, אחר־כך לשנייה, אחר־כך לדירה בת 28 מטרים רבועים בשיכון בין חולון ובת ים. אל תיפול רוחכם, הסבירו פקידי סוכנות לאבי (אסיר ציון) ולאמי. עוד מעט תעבור כאן רכבת מהירה והדירות תהיינה שוות הון. הפקידים קצת הקדימו את המאוחר. קו הרכבת יעבור במקום ב־2010, באיחור של 50 שנה.

כדי לקיים רמת חיים מינימלית עבדה אמי כעוזרת בית אצל משפחות עשירות בצפון ומרכז תל אביב. סחבה סלים, שטפה רצפות. עובדת זרה. לפעמים אני משתתף בדיון ציבורי על הקיפוח בישראל. 'מה אתם, האשכנזים, כבר יודעים על העוני', מטיח בי פרופסור או דוקטור ממוצא מזרחי. איני עונה; קורות חיים לא צריכים להיות נימוק בדיון.

סיפרתי את תמצית חיי אמי כתשובה לשאלה מה קיבלתי ממנה לדרכי בחיים. קיבלתי את ארגז הכלים של פליטים: נחישות שלא להתייאש, נכונות מתמדת להתחיל הכל מחדש, אמונה שאף עבודה אינה מביישת את עובדיה ושצריך לעשותה היטב.

סקרנות. סובלנות. כושר ספיגה. הפנמת כעסים. התקווה העזה שגם במצבי קצה יש לנו חופש הבחירה; שום דבר לא נגזר מראש. קיבלתי ממנה גם את הסלידה הקלה מהכסף הגדול ואת התזכורת שתמיד ישנם אנשים חלשים ממך, שמצבם גרוע ממצבך. אל תשפוט אותם, דבר בשמם, לימדה אותי אמי. בכלכלה היא לא הבינה, בכתיבה לבני האדם כן. עד ערב מותה הייתי מקריא לאמי את הכתבות שלי בתרגום לפולנית. היא הייתה המבקר התובעני ביותר שלי.

אנשים מבוגרים לא צריכים לכתוב על הוריהם אלא על ילדיהם. כך הכתיבה תהיה אופטימית. ילדיי נפלאים ומאושרים; אמי הייתה אישה בלתי־מאושרת, בלתי־שייכת ובלתי־רגועה רוב ימי חייה. הסתפקה במועט וגם המועט לא היה בשפע. קטנה, מצומקת, משתעלת, הלכה לעולמה בייסורים. מותה לא הותיר איזה חלל ריק בעולם. כאשר שואלים אותי למה אני ציוני אני עונה: כדי שילדיי לא יהיו פליטים, כמו שהייתה אמי.