קריצה מדינית אופיינית

קריצת עין שובבה היתה מתמיד חלק מההומור היהודי, מסממני השרידות של עם ישראל בגלות ארוכת דורות. דומה שהיא מאפיינת גם את הדיון בשלוש מהסוגיות המכריעות בהוויה הישראלית העכשווית: גדר ההפרדה, חוק האזרחות ושחרור מוקדם של אסירים פלסטינים (עם ובלי קשר לעניינו גלעד שליט). לעיתים מאפשרת הקריצה לדלג על מהמורות עקרוניות קשות, להימנע מדיון ציבורי מעמיק ובעיקר מחובת מבט נוקב במציאות.

גדר ההפרדה על פי הצהרות הוגיה, נועדה לשמש מרחב חיץ בטחוני בין שטחי יהודה והשומרון, מהם הגיעו מפגעי החמאס, ללב המדינה, שם בחרו להתאבד. איש מקובעי המדיניות דאז לא העז לדבר על הקו שסימנה הגדר כקו גבול מדיני לעתיד. ברור היה לכל אדם אחראי ללא הבדל השקפה פוליטית, כי קיבועה בצמוד לקו הירוק כקו מדיני, יעורר מחלוקת קשה בחברה הישראלית המשוסעת, יגבה מחיר מדיני וייתן רוח גבית ממריצה לטרור. הצלחתו בהשגת יעדיו מוכחת באמצעותה.

הגדרתה כגדר ביטחונית הקלה את ההתמודדות בזירה הבינלאומית ובזירה המשפטית הפנימית. ואכן נציגי המדינה חזרו והודיעו לבית המשפט העליון בעשרות העתירות שבהן דן, כי בגדר ביטחונית עסקינן. בג"ץ קיבל את ההצהרות כפשוטן וסלל על פיהן את הדרך למתן גיבוי חוקי לפעולות הכרוכות בהקמתה בתוך שטחי יהודה והשומרון. בהנמקה מונומנטאלית 'שכב על הגדר' מול מתקפת הקהילייה הבינלאומית ובראשה בית הדין הבינלאומי. גדר ביטחונית אינה עניין של קבע, ניתן לבנות אותה בכפוף לעקרונות המידתיות והסבירות של המשפט המינהלי ולהרוס אותה – אם יהיה צורך, לעת שלום.

אך עוד בטרם יבשה טיפת הבטון האחרונה בבניין הגדר, וכבר נשמעו קולות מלב הממסד המדיני, כי גבולנו המזרחי אמור לעת שלום להיות חופף את תוואי הגדר. ההצהרות הקודמות ניתנו כנראה בקריצה. השיח הציבורי כמו גם ההכרעה הדמוקרטית בטיבו של הסדר מדיני עתידי מתייתרים. האמון ההדדי ההכרחי שבין המערכות, מתנפץ לרסיסים. הגדר שפרצותיה עדיין קוראות למחבלים חזקה בעיקר בקו המדיני שהיא מסמנת, כעמדת פתיחה לכל מו"מ עתידי, וכך מתקבעת בתודעה.

גם חוק האזרחות והכניסה לישראל בא לעולם מנימוקים בטחוניים, במטרה להתמודד עם תופעת ההגירה הפלסטינית לישראל בדרך של איחוד משפחות. מערכת הביטחון הציגה בפני קובעי המדיניות את השיעור הבולט של מפגעים מבין אוכלוסיית "המתאחדים", והציעה לכך מענה חוקי.

רק אגב דיון בהיבטים הביטחוניים צפה ועלתה התופעה הכוללת: זכות השיבה מתממשת בפועל מזה כמעט שני עשורים, עוד קודם להסדר מדיני ותוך אובדן שליטה מוחלט מצד הריבון. אלא שהשולחן הערוך שאמור להסדיר את סוגיית מדיניות ההגירה, נותר שעון על רגל אחת בלבד: הרגל הביטחונית. הצעה להסדרה כוללת של הנושא בדרך של חוק הגירה מתקדם ומידתי נותרה בינתיים על המדף.

בית המשפט העליון שנדרש לחוקתיותו של החוק, נדחק לבחון את הסוגייה על פי מה שהוצג בפניו: המבחן הביטחוני הצר. הטיעון הכולל של מדיניות הגירה מושכלת כבמתוקנות שבדמוקרטיות, לא היה על הפרק. כך, רגל אחת, חשובה ככל שתהיה, מתקשה לשאת שולחן כבד. הכרעת בית המשפט ברוב מקרי של שופטים, הותירה את ההסדר המשפטי רופף, פרוץ וחסר וודאות, וברור שטרם נאמרה לגביו המילה האחרונה.

גם סוגיית שחרור האסירים הפלסטינים מדגימה בעייתיות בקבלת ההחלטות. שחרור האסירים, לרבות כאלה שנידונו לתקופות מאסר ארוכות בגין מעשי חבלה קשים, משמש מזה שנים ככלי מדיני לוויסות לחצים. מעת לעת שוחררו כמה מאות אסירים על מנת לשפר את האווירה, לעשות מחווה לרגל חג מוסלמי, לחזק את המנהיג הפלסטיני "המתון" וכיו"ב נימוקים. שיקולים כמו פגיעה חמורה בשלטון החוק, באמון הציבור במערכות הביטחון והמשפט, בהרתעת מפגעים בכוח, בכבוד הלאומי, נדחים בפני שיקולי הדרג המדיני.

אך הניסיון מלמד ששום שחרור לא חיזק אף מנהיג פלסטיני. להיפך. הוא מחדד את שחווים כולנו באלף הימים האחרונים: ששחרורי המחוות בעבר מקשים עד מאיינים את סיכויי קידום שחרורו של גלעד שליט בדרך דומה. מילות הקסם של נציגי המדינה בפני בית המשפט, לפיהן העניין נטוע עמוק בשדה המדיניות, ואל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתם ובתבונתם של קובעיה, מחזירות את בית המשפט לעידן השמרני של אי התערבות.

אין לחשוד באנשים המצויינים שבמוסדות הביטחון והמשפט, בעצימת עיניים או בטיוח המציאות. הם לכודים בתוך הדירקטיבה המדינית העמומה והבלתי אפשרית. ביצירתיות ראויה לכל שבח הם מאפשרים לעגלה להמשיך ולנסוע, ופוטרים בכך את הדרג המדיני מחובתו הראשונה: לקבוע מדיניות. ההיסטוריה כבר תגיש את מחיר הנסיעה לתשלום.

אריה רוטר, היועץ המשפטי של השב"כ לשעבר