תעשה פילאטיס, אתה הרי מחובר לצד הנשי שלך
עקב כאבי הגב שתקפו אותי קבעתי תור למכון פיזיותרפיה, שם חיכתה לי בחורה חייכנית שהשכיבה אותי על מיטה נוחה, אמרה לי "תתפשט" ומיד הוסיפה "ותישאר בתחתונים, כן?"
"אחחחח", נאנקתי, "כואב לי הגב". התכופפתי למטה על מנת למתוח אותו והסתכלתי מעלה במבט של כלבלב שבעטו בו.
שתיקה.
"אוייש, אייל. אתה כזה בחורה", ידידתי היקרה, נקרא לה נ', הראתה דאגה.
"זה לא מצחיק! אני מזדקן! ועוד לא עשיתי כלום בחיים!", נזפתי בה.
"תראה, אם כל כך כואב לך הגב, לך לרופא", הראתה נ' התנהגות אמהית כתמיד, "ואז אולי תפסיק להתלונן סוף סוף. נמאס לי לשמוע אותך עם זה כבר".
"את יודעת, יום יבוא ואת תצטרכי אותי! ואז, אז אני אתנהג כמו גבר טיפוסי ולא אתעניין בכלל, בתואנה שלא שמתי לב!", אמרתי.
"לא יכול להיות, אני לא מאמינה לך. אתה הרי מחובר לצד הנשי שלך, אתה שם לב לדברים הקטנים", היא חייכה חיוך מנצח. שוב היא קראה לי בחורה.
"חוץ מזה, כבר הייתי אצל אורתופד. הוא נתן לי לעשות צילומים ופיזיותרפיה, ומחר אני הולך לשם שיעשו לי מסאז'", עניתי תוך כדי סיבוב הגב אליה, "לפחות מישהי תטפל בי יפה סוף סוף".
"היי היי! לך לאיזה פאב ותמצא לך מישהי שתטפל בך!", היא צחקקה.
התקיפות החייכנית שלה שבתה את ליבי
במכון הפיזיותרפיה חיכתה לי בחורה חייכנית, שהשכיבה אותי על מיטה נוחה ואמרה לי משהו שהרבה זמן לא שמעת, "תתפשט", ואז פנתה לצאת מהדלת. לפני שסגרה אותה מאחוריה צמצמה את עיניה והוסיפה, "תישאר בתחתונים, כן?".
בסופו של הטיפול היא הראתה לי כמה תרגילים שאני צריך לעשות בבית כל יום. היא היתה יפה, והתקיפות החייכנית שלה שבתה את ליבי.
"חוץ מהתרגילים האלה אני יכול לעשות עוד משהו?", שאלתי, "כי אני לא יכול לעשות פעילות פיזית כרגע ואני סתם מגדל צמיגים להנאתי כבר חודשיים".
היא הסתכלה עלי במבט שרק זר ששופט אותך כרגע יכול לייצר, "משמין? מה אתה בחורה?".
"את יודעת, אני מקבל את זה הרבה בזמן האחרון. אולי זה אני?", אמרתי.
"אתה יכול ללכת לאיזהו חוג ולעשות כושר במצב נייח", השיבה והישירה אלי מבט.
"חוג?", קימטתי את המצח. "מה? כמו קרמיקה? זה לא ממש כושר, למיטב ידיעתי".
"תראה אתה יכול לעשות טאי צ'י, יוגה, פילאטיס. אלה טכניקות יעילות מאוד לחיזוק וייצוב הגוף. וזה מה שאתה צריך כרגע. לחזק את הגוף כדי להוריד לחץ מעמוד השידרה".
"טאי צ'י? פילאטיס? זה לא קצת...?", את הבעת הגועל שהיתה על פרצופי היה אפשר לראות מקילומטרים.
"לא קצת מה?", היא הרימה את מבטה אלי ובחנה אותי היטב.
"גיי?", הרמתי גבות בדאגה. היה מתח באוויר.
"אני מדריכת פילאטיס. זה לא גיי, יש גברים בחוג שלי", נימקה.
"באמת? כמה גברים יש אצלך?", התעניינתי.
"טוב, היו. כמה וכמה. אבל אחרי שיעור אחד רובם לא המשיכו. לפי דעתי היה להם קשה מדי", אמרה.
"כן ,זאת הסיבה. היה להם קשה מדי", הנהנתי בחוסר אמון.
היא הרימה גבה. "אתה יודע שסיימנו, נכון? אתה יכול ללכת", הוסיפה חיוך.
"את מגרשת אותי? טוב, אז תודה רבה ונתראה עוד כמה ימים". נראה לי שהעלבתי אותה בטעות.
"התמיכה הזו שלך מעודדת לי את הנפש"
שוב נ' אצלי בדירה יושבת לי על המיטה ומראה את דאגתה. "לך תכין קפה. בא לי", ציוותה עלי. "אז מה הפיזיותרפיסטית אמרה לך? שאתה מקרה אבוד?", נשמעה צעקתה מהחדר הסמוך.
"לא, היא אמרה לי להתחיל לעשות כושר של בחורות", עניתי.
עוד מבט:
"מאמי, חשוב לי מאוד שתבוא איתי למסאז'"
יונתן מורד
כמו מין אוראלי עם תמסח, יש דברים שאתה לא צריך לנסות כדי לדעת שלא תאהב אותם. זאת היתה עמדתי לגבי מסאז'. בתחילת יחסינו החמודה אמרה פעמים רבות "אתה לא חייב", הבעיה היא שבחלק מהמקרים המשפט הזה דומה לניקוי ליחה מן הגרון, וניתן להחליפו במשפט "ודיר באלאק אם לא!"
"אין לך מה להעיר על זה?", המשכתי.
"מה זאת אומרת כושר של בחורות בדיוק?", היא צצה במטבח עם חיוך מאוזן לאוזן.
"היא אמרה לי לעשות יוגה או פילאטיס או טאי צ'י או משהו כזה", הסברתי לנ'.
"אז יאללה, תבוא לפילאטיס איתי!", אמרה בשמחה. "יש! אתה מה-זה תהנה. יש מלא בחורות בדיוק בשבילך!".
"אני אבוא בשביל לסדר לעצמי את הגב, לא בשביל להתחיל עם בחורות! חוץ מזה, כמה אנשים כבר יש בשיעור?".
"אנשים?", היא צחקה בקול רם. "יש איזה שש-שמונה בחורות בשיעור. לפעמים פחות. תלוי מי יכולה מתי".
"אין גברים?", שאלתי בדאגה.
שוב שתיקה. סיימתי להכין את הקפה.
"טוב אני בא!", זרקתי את הכפית לכיור בעצבים מהולים באי נוחות וחזרתי לחדר.
"אוווף, תפסיק כבר להתנהג כמו בחורה!"
הגעתי לשיעור ניסיון מלווה ב-נ', שצחקה כל הדרך על איך אני הולך ליהנות. בהחלט אהבתי את הבחורות שם. חיוך התפשט על פניי. כשהמדריכה קלטה אותי בעיניה, היא ניגשה אלי בפרצוף שואל. "מי אתה?".
"אני אייל ו...", עצרתי בשביל הדרמה. "באתי לשיעור ניסיון".
את הפליאה באמת אפשר היה לראות למרחקים. "אווווווקיי", התעשתה, "נהדר. טוב שבאת", חייכה.
אני בטוח שראיתי שמץ של גיחוך בזווית הפה שלה. נ' הסתכלה עלי במבט אמהי ומרוצה. סקרתי את הבחורות בעיניי בזמן שהן סקרו אותי והסתדרנו לנו על מזרנים.
"בהצלחה", לחשה נ' לכיווני. השיעור התחיל.
שעה אחר כך, הבחורות, עם פנים אדומות, זיעה ומבט זגוגי של סבל בעיניים, כבר לא ממש מושכות. ואני? אני כואב לי הגב.
נ' ואני מדדים הביתה ואני, כהרגלי, בוכה שכואב לי הגב.
"אוווף, תפסיק כבר להתנהג כמו בחורה!", צעקה עלי. הפעם האלף שאני שומע את זה בזמן האחרון. "היא אפילו לא אמרה לך לכווץ את רצפת האגן. ורציתי לראות את התגובה שלך כשהיא אומרת את זה...", חייכה.
"רצפת האגן הא? 'סססמאק!".
אהוד, חברי משכבר הימים, מתקשר אלי שעה אחרי שהשיעור נגמר. "איפה אתה בן אדם? אני מחפש אותך כבר איזה שעתיים".
"עזוב, הסתובבתי, מה קרה?", עניתי.
"מה זה הסתובבתי? מה כבר עשית?", שאל בעניין.
"עזוב נו, לא משנה", אמרתי.
"אייל! מה עשית? יצאת עם מישהי? יצאת עם אחותי? ידעתי שאתה תעשה את זה בסוף! יא מלוכלך! אני אהרוג אותך!".
"אהוד. לא יצאתי עם אחותך. היא מחוץ לתחום", הרגעתי אותו.
"שקרן", נהם לעברי.
"הייתי בשיעור פילאטיס", עניתי לבסוף.
שתיקה.
עדיין שתיקה.
"אני לא נקבה! אני צריך לטפל בגב!"
מתברר שאת הצחוק הרועם שלו, שהתגבר לאט לאט, שמעו בחדר של השותפה שלי... "אתה כזה נקבה", אמר בפשטות לאחר חמש דקות כשנרגע.
"אני לא נקבה! אני צריך לטפל בגב!", הצדקתי את עצמי.
"כן כן, מה שגורם לך לישון טוב בלילה", אמר ולא סיים לצחוק, "אני כבר לא זוכר מה רציתי ממך. יום אחד אתה תהרוג אותי עם השטויות שלך".
"בוא'נה, זה ממש קשה", ניסיתי לגונן על עצמי.
"ככה זה", הוא הטיח בי. "קשה לכווץ את שרירי הנרתיק כשאין לך כזה!"
שתיקה.
"נקבה", אמר וניתק את הטלפון.
"אני לא נקבה", אמרתי בשקט לעצמי.
אז שלום. קוראים לי אייל, ואני עושה פילאטיס. ואני עומד מאחורי הטענה שאני גבר!
לפנייה לכתב/ת 
שעה אחר כך, הבחורות עם פנים אדומות, זיעה ומבט זגוגי של סבל בעיניים
צילום: חגי דקל
מומלצים
