מופלטות ושעשועים

זה תמיד מתחיל אותו דבר: "קלוז-אפ" על זוג ידיים לשות בצק ומשם המצלמה עוברת לסלון, לתפוס את בעל הבית לוחץ ידיים לנכנסים. לסיום ניתן לקנח עם "שוט" קטן, אך מחייב, של הפוליטיקאי התורן מחייך מעל המופלטה ומפטיר: "תרבחו ותסעדו". האיוונט של יהודי המגרב מכה שוב, וכך בדיוק הוא מצטלם למהדורת החדשות מדי שנה בשנה. רק הפרצופים מתחת לתרבוש מתחלפים בהתאם לקואליציה האחרונה והסלבס הטריים מהתנור.

בעצם מזה זמן מה שחג המימונה אינו ממלא אחר "כוונת המשורר האורגינלית". מחג אמונה בגאולה, הילולה לאבי הרמב"ם או סעודת מזל (הקיפו את התשובה הנכונה בעצמכם), לא נותר הרבה. את מנהג "הדלת הפתוחה" עם אורחים וחברים העורכים ביקורים ספונטניים, מחליף כבר שנים משהו אחר: משהו ממוסחר, מזוייף, שמתאים יותר לטורי הרכילות והכלכלה מאשר למנהג המסורתי הקדום.

את מקומם של "האורחים הרגילים" על הספה המונמכת לצד ערימת

המופלטות הטריות תופסים עתה פוליטיקאים משומנים. אלה עושים שימוש לא כשר במנהג כדי להרגיש "עממיים" ו"מחוברים לציבוריות" הצפון אפריקנית, בניסיון להתענג ולהתמזג עם קריאות הקו-לו-לו ותיפופי הדרבוקה. לרוב הדבר נעשה במשולב עם חיוך מזויף המסתיר התנשאות קלה עד בינונית על "הפרימיטיביים הצוהלים".

כן, חג המימונה הפך "לאירוע מקומי אותנטי" שכדאי להזמין אליו את נספח התרבות האוסטרי, שייהנה מהרב-גוניות של האומה הישראלית המתחדשת. קולטורה ממותקת להחליק יחד עם מרציפן מעשה בית של אחת הילידות. כאן, במסווה גדוש נצנצים של מסורת "בית אבא" יכולה צמרת המשק לחכך כתף עם אנשי השלטון, לדון בסוגיות בוערות על ערימת תמרים ממולאים. ולסיום אפשר גם לקנח בריקודי בטן סוערים לתפארת העדה כולה.

למקרה שתהיתם, הם לא לבד. הקלאברים התל אביבים הפכו את הערב בפרשנות אישית לארמון הסולטאן מתוך "אלף לילה ולילה". עיריות ומועצות מקומיות "תפסו טרמפ" על החג וגיוונו אותו בסדנאות יצירה בפארק והופעות של כוכבי זמר מזרחי. שום דבר שמזכיר את "הדבר האמיתי" כפי שהיה נהוג מאות בשנים במראקש, פס או במקנס.

אין ספק שהכוונה המקורית ל"איחוד השורות" והפיכתה של המימונה, אי שם בסוף שנות השישים, למסורת כלל ישראלית נולדה במטרה טובה. הכנסת הממלכתיות למופלטה נבעה מהרצון לקרב בין הלבבות, להעשיר איש בתרבות רעהו. ואם אפשר, גם להנמיך את גובה הלהבות של השד עדתי. אולם בהייה שנה אחרי שנה בנבחרנו המפזזים ובאנשי משפט ואקדמיה מגחיכים עצמם בשם העממיות, נראה שהלאמת החג מקרב העדה והפיכתו "לאירוע לאומי" עשתה לו רק רע. בדיוק כמו התימניאדה לתימנים או הסהרנה

לכורדים.

וזה למה? כי אנחנו כנראה לא מסוגלים לשמור על מנהג מסורתי "אז איז", מבלי לעטר אותו בנוצות לא לו. סיגלנו לעצמנו בשם הקוסמופוליטיות של הישראליות החדשה, להפשיט את החוויה מכל משמעות מקורית. לנתק אותה מאמונה, מהמזל ומהאחדות ולהדביק לה תלבושות ממשי סינתטי ושולחנות יצירה בפימו.

לא, אין כאן "בכיינות מזרחית" שכולנו אוהבים להיתלות בה בכל פעם שסוגיה עדתית כזו או אחרת עולה על השולחן. זו מחאה ותרעומת על הרחקת המימונה ממשמעותה המקורית והפיכתה למאורע של לראות ולהראות. עם סולם ערכים מחודש שמציב למעלה כוכבי ריאליטי הזויים ופוליטיקאים מושחתים הזוללים מתוקים בצוותא.

אז נכון, זו לא פתיחה של עוד מסעדת עלית חדשה ואולי זו לא פרמיירה של עוד סרט ישראלי מצליח. אבל הי, יש אוכל ויש אבק כוכבים, ולמי שהצירוף הזה לא מתאים (כמוני) נותר רק לעקם אף ולומר: תסעדו ותברחו.