שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זהירות. אקסטזה דתית
    בניו של אהרן הכהן הגדול, כנראה מתוך תחושת שמחה, הופכים לחדורי אקסטזה דתית ומוסיפים למזבח "אש זרה אשר לא ציווה אותם" והתגובה האלוקית מהירה כברק. הרב רפי פוירשטין בין ה"התחברות" והזרימה" של דורנו לדרך האיזון

    במקום רקע

    1. דיוניסוס הוא אל שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין. במסות המאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, אהבה, תיאטרון, שינה ומוות. במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון. אופי הפולחנים תורם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השגעון בא כעונש מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו. דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית (מתוך ויקיפדיה).

     

    2. בתחילת חודש אוקטובר האחרון הפכה העיר המודרנית תל אביב במה לחיזיון פגאני רחב יריעה. אל הטיילת שעל שפת הים נאספו כמאה וחמישים אלף צעירים על מנת ליטול חלק במה שכונה בפי המארגנים "מצעד האהבה": סביב לתהלוכה של משאיות, שעליהן חוללו עשרות רקדניות ורקדנים בעירום חלקי, פיזזו המוני צעירים משולהבים לצלילי מוסיקה אלקטרונית מחרישת אוזניים, רבים מהם "דלוקים" מכדורי אקסטזי או מסמים אחרים. רבבות החוגגים - ובהם גם ילדים שטרם מלא להם עשור - התמסרו בהתלהבות לצירוף המשכר של קולות, מראות וריחות, שעורר בהם תחושת התעלות וסייע להם "להתמכר לשמחה הפשוטה, השבטית והטהורה"........ אלפי שנים לפני מסיבות הטראנס נערכו בכל רחבי העולם העתיק חינגות המוניות, שבהן נמזג אותו קוקטייל מהמם של מוסיקה פראית, ריקודים חושניים וכימיקלים משכרים. ואכן, קשה להתעלם מן הדמיון המתגלה בין "מצעדי האהבה" בני-זמננו לתהלוכות ההוללים של יוון הקדומה, למשל, אשר היו מוקדשות לאל דיוניסוס (הידוע גם בשמו השני, בקכוס)..." (אסף שגיב, תכלת 9 אביב תש"ס/2000)

     

    בפרשת שמיני

    מתח אדירים בין שתי נטיות רוחניות מנוגדות מתרחש בפרשה שלנו. מגיע יום חנוכת המשכן, שיאו של שבוע שלם רצוף בעשייה ייחודית. אהרן מקרב את הקרבנות, מניח אותם על המזבח וממתין עם העם כולו במתח רב לאש האלוקית שתרד מהשמים ותאכל את בשר הקרבנות. האש האלוקית מסמנת את הברכה ואת ההתקבלות של המאמצים האנושיים בעבודת האלוקים. והנה האש יוצאת ומאכלת את בשר הקרבנות, כמתואר בפרשת 'שמיני (ויקרא פרקים ט וי') והעם שמח ומתרונן על כינונו של הגשר הממשי שבין האדם לאלוקים כמתואר בפסוקים הבאים.

     

    וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'

    וַתּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעולָה וְאֶת הַחֲלָבִים

    וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרונּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

    והנה מופיעה תגובה ספונטאנית ובלתי צפויה. נדב ואביהו בניו של אהרן הכהן הגדול, כנראה שמתוך תחושת השמחה, הופכים לחדורי אקסטזה דתית ומוסיפים למזבח "אש זרה אשר לא ציווה אותם" התגובה האלוקית מהירה כברק. אש יורדת וממיתה אותם כהרף עין.

    וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ

    וַיִּתְּנו בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטורֶת

    וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אותָם:

    וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'

    וַתאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

     

    הפרשה סבוכה ביותר, תגובותיהם של משה ואהרן צריכות להילמד בתשומת לב מרובה. אך הפעם נתמקד בתגובה האלוקית המופיעה כציווי לדורות:

     

    (ח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

    (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבואֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻותוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדורותֵיכֶם:

    (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקּודֶשׁ וּבֵין הַחול וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:

     

    חכמים תמהו על הקשר בין הציווי האוסר על הכוהנים לשתות יין ולהיכנס שתויים למקדש לבין מותם הטראגי של נדב ואביהו. מסקנתם של חז"ל הייתה שנדב ואביהו היו שתויי יין. האם אין כאן נגיעה דיוניסית בלב ליבו של הקודש? נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב. התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול.

     

    המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו,

    מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'? האם לא טעו נדב ואביהו בכך שלא זיהו את אש הרגשות שבמשה ואהרן, והם לא הבחינו בין קיומם של הרגשות לדרך הביטוי שלהם? האם הם לא קלטו שרגשותיהם של משה ואהרון מוכלים בתוך המעשים המדויקים.

     

    כמו שעוצמת האהבה של הזוג מוכלת במעשים הקטנים, היום יומיים והמדויקים שבניהול הבית המשותף, לאורך שנים. רבים הדתיים החדשים של היום שאינם יכולים לקבל תפילה שבין עוצמה רגשית מבוטאת, שירים וריקודים חייבים להיות חלק מהתפילה, הם לא מזהים את חווית הדבקות והאמונה המובעת דווקא בצעדים המדויקים והמדודים שבתפילה. הרגשות הם מרכיב חשוב כל תחום שבחים האנושיים. אך הדילמה המוכרעת בפרשה שלנו היא, מי בראש? השכל מעצב את הרגשות מכוון אותם ומווסת אותם. אחרת האיזון הכל כך הכרחי שחיינו מופר. איזון.

     

    ומאידך, לאחר מותם הפתאומי אהרן מגיב באופן יחידאי? "וידום אהרן". הוא אינו בוכה ואינו מגיב, כלפי חוץ. אך בשעה שהוא מתבקש לאכול מבשר הקרבנות, הוא מסרב. לא, אומר הוא לאחיו משה הגוער בו, אינני יכול ביום הזה להשתתף בסעודה החגיגית. ידע אהרן לידום ולא להשבית את השמחה הכללית בגלל יגונו הפרטי. אך ביטוי לרגשותיו, היה חייב לתת. הוא לא ישתתף בסעודה החגיגית. איזון. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים