שיעור השואה הראשון שלי
כשהשואה מתומצתת לסיפור לפיו היהודי הגלותי החלש ניגף מפני הנאצי החזק, משכיחים אלפי שנות היסטוריה, יצירה והגות, ומבססים את קיומנו על כוח בלבד
הפעמון צלצל, ואנחנו, ילדי כיתה א', נכנסנו כרגיל לכיתה. אולם תוכן השיעור היה כה בלתי רגיל, עד שביכולתי לזכור אותו גם כשלושה עשורים אחר כך. לראשונה בחיי שמעתי את המושג "שואה". המורה הפליגה בתיאור מיתות משונות שביצעו הגרמנים ביהודים, וגם את האופן שבו הניסו היהודים את הגרמנים מגטו וארשה. מאז אותו שיעור, ספגנו מדי שנה מנות גדושות של שואה. טקסים אפופי פאתוס, עדויות ניצולים וסרטים דוקומנטריים, תמונות של יהודים אומללים שהנאצים מתעללים בהם.
על מעשי הרצח המזוויעים למדנו עוד בטרם נודע לנו על קיומן של קהילות יהודיות תוססות שהצמיחו את גדולי אנשי הרוח והמדע. הטקסים והסרטים החליפו את הלימוד המעמיק אודותיהם. בעזרתם הודחקו השאלות הקשות. רעש מחריש אוזניים של אימה מעוררת פלצות, לא מאפשר חשיבה או דיון עמוק ופתוח על שהתרחש.
מה מתחולל בנפשו של ילד שנחשף למנה גדושה כזו של אלימות? איך ולמה נולד נרטיב שעוסק אך ורק במעשי הרצח, מבלי לעסוק בחיים שאבדו? כילד נטיתי למרבה הבושה להזדהות עם החזק, עם הנאצי המחוייט בעל המגפיים המצוחצחים. חשתי סלידה מהיהודי המפוחד שאותו ראינו כשהוא רעב וחולה, בשיא עליבותו. ולא הייתי היחיד שחש כך. גם חלק מחברי לספסל הלימודים החניקו בתוכם תחושות דומות: הזדהות עם הנאצים וסלידה מהיהודים.
מאוחר יותר התברר לי שגם חלק מהממסד הפוליטי, הצבאי והתקשורתי היה נגוע בהזדהות עם הצורר ובסלידה מהנרדף. צבאה של מדינת ניצולי השואה מיהר לאמץ את הBlitzkrieg (מלחמת הבזק) הגרמנית כטקטיקה מועודפת. מעבר לפאתטיות שבאימוץ טקטיקה שכשלה זה מכבר בכל החזיתות, דומני שיש בכך משום אישור לטענתי. יהודי השואה זכו לכינויי גנאי גם בעיתונות: "אבק אדם" אמרו עליהם, "הובלו כצאן לטבח" בעוד העבריים בארץ נלחמים בגבורה. טענו כלםיהם כי הגיעו ארצה מחוסר ברירה, בעוד הציונים האמיתיים עלו מתוך אידיאולוגיה.
נרטיב השואה חילק את ההיסטוריה של העם היהודי לשניים: עד השואה ומהשואה. עד השואה היה היהודי המצוי שפוף, רק העורמה עזרה לו לשרוד. הוא הלווה בריבית ומכר משקאות. ואילו עתה: לא עוד יהודי, אלא ישראלי גאה, שלא בוחל במלאכה במפעל ובשדה, בעל צבא ועצמאי בארצו, אינו זקוק עוד לעורמה היות שיש לו כוח.
הנזקים שהנרטיב הזה יצר באו לידי ביטוי בכמה וכמה תחומים. הגאווה הלאומית היהודית לא מתבססת על אלפי שנות הסטוריה, יצירה והגות, אלא על כוח. על שהיינו פעם חסרי אונים ואילו עכשיו אנחנו חזקים. הוא סיפק לגיטימציה להתעמרות בניצולי השואה, בניסיון להכפיפם לחינוך קולקטיביסטי מחודש ולשלול את זכותם הטבעית להתקיים כבני אדם חופשיים.
הישראלים התייחסו בגזענות ליהודי ה"גלותי" ולכל מי אלה שאינם מוכנים להיות חלק מהקולקטיב הישראלי הכוחני. ההתנכרות להסטוריה שלנו הפכה את השואה להצדקה היחידה לקיומה של מדינת היהודים, כאילו שלא היינו ראויים לה גם בלעדיה.
מאחר שהגרמנים היו עם חזק שלחם בעם חלש, עולות חדשות לבקרים השוואות נפסדות בין הנאצים לבין מעשיה של ישראל. עם רגשות אשם מיותרים הכנסנו את עצמנו למלכודת: להיות חלש זה כמובן רע. אך כשאנחנו חזקים ומכים את אויבנו, אנחנו הופכים לנאצים.
נרטיב השואה על תהפוכותיו חוטא בכך שהוא מבוסס על כוח בלבד. הוא לא עוסק בשאלות של צדק וגם לא מגלה הערכה ואמפתיה לערכים וליצירה שהנחילו בני עמנו לעולם.
זכר השואה צריך לעבור מהפך, שיכלול את ביטול הנסיעות לפולין והמעטה בסרטים ובטקסים. את האנרגיות בנושא יש להפנות ללימוד מעמיק של השואה עצמה. כעם נרדף אולי נשכיל ללמוד כך לקחים יותר מציאותיים. עלינו לערוך היכרות מעמיקה עם העולם היהודי המופלא שהתקיים בארצות השואה, ומנגד לזכור שהיינו ונותרנו עם נרדף. עובדה זו מהווה תעודת עניות לקהילה הבינלאומית, אך איננו צריכים להתבייש בכך. עלינו לזכור כי מדינת ישראל קיימת למרות השואה, ולא בזכותה או בגללה: קיומנו כאן הוא בזכות מה שאנחנו, לא בגלל מה שעשו לנו.
אסף בן דור, פובליציסט, עוסק באדריכלות
לפנייה לכתב/ת 
