שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: רוני יאיר

    ההצגה שתלמד את הילדים לא להסתדר יפה

    כשאתה ילד בגן ילדים אתה "תקוע" עם אותם ילדים בכל יום, אין לך רישיון נהיגה, אתה לא אדון לזמן שלך ובאופן כללי אין לך ממש חופש בחירה. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר ממליצה על ההצגה "הקץ של העץ", שתלמד את ילדיכם שאפשר גם לא להסתדר עם חלק מהילדים. אבל בכבוד

    כשילדתי היתה בגן חובה, היא התנסתה ברומן סוער ומלא רגשות, עם חברה מהגן. השתים נצמדו זו לזו ובכל יום אחר הצהרים חזר על עצמו אותו טקס. הן היו נפגשות ותוך חמש דקות מתחילות להתקוטט ולאיים זו על זו ב"את לא תחליטי עלי", מוצאות אלף סיבות שונות ומשונות לוויכוחים ומאבקי כוח ומתפזרות כל אחת לביתה בכעס ובהבטחות לשנאה הדדית מעתה ועד עולם.

     

    ולמחרת בשער הגן, שוב, אותו דואט: שתיהן מבקשות מהאמהות הממונות להיפגש. זכרון קצר מדי? הייתי נאנחת לעצמי ומתכווצת לנוכח אחר הצהרים רצוף הפורענויות הצפוי לי. בסתר ליבי קראתי להן "החברות הכי לא טובות". כאלה שלא יכולות ביחד ולא יכולות לחוד (הקשר הזה הזכיר לי קצת את הדינמיקה של כמה זוגות נשואים שפגשתי במהלך השנים). לקח לי זמן להבין שהן זקוקות זו לזו, שהן מתאמנות שם על איזה שריר פנימי (מהשרירים שאנחנו נוטים להסתיר כי הם פחות פוטוגניים, שרירי התוקפנות).

     

    לא עזרו הנסיונות ומיני הפיתויים שניסיתי להציע כדי לעקוף את מפגשי אחר הצהרים האלה ("רוצה לג'ימבורי? אולי לפארק? אולי תיפגשי היום עם נוגה. אתן משחקות כל כך יפה ביחד? את יודעת שיעלי עוד לא הייתה אצלך?")

     

    בסוף ויתרתי על הנסיונות הפתטיים שלי להתערב בניהול היומן החברתי של בתי. הבנתי שהיא כנראה זקוקה לחברות טובות, אבל גם לחברות לא טובות. שיש לה משיכה פנימית להתמודדות דווקא בתוך הקשר הזה, שמוציא ממנה את האנרגיה התוקפנית הזו.

     

    סיפור על חיות

    כשישבתי השבוע בהצגה "הקץ של העץ", שכתב וביים יענקלה יעקובסון (בהפקת תיאטרון "מדיטק") נזכרתי בחברוּת ההיא. התבוננתי בעורב ובינשוף, גיבורי המחזה, שני שכנים שחולקים את אותו עץ ומבלים את מיטב שעותיהם ומרצם בתכנון המהלך הבא בקרב המתחולל ביניהם.

     

    זה הסיפור המוכר על שני טיפוסים שונים מאוד זה מזה, שהגורל זימן אותם לאותה שכונה – במקרה הזה לאותו עץ. העורב השחור, ערס מצוי, בעל בסטה לאבטיחים, שמדבר בעברית "רחובית" ומונה "שתי אבטיחים". ושכנו – הינשוף הלפלף, מדען ממושקף וסנוב, שמדבר גבוהה גבוהה ומתנשא מעל שכנו כשהוא מתקן אותו שוב ושוב ("אומרים "שלושה").

     

    אבל יעקבוסון לא נופל לבור של הצגת טוב מול רע, חלילה. הוא מציג כאן שתי דמויות קריקטוריסטיות, נלעגות במידה שווה, שהמאבק בינהן הוא זה שהופך אותן לקריקטורה.

     

    את הסיפור מוביל השועל החכם, שמסביר בראשית דבריו שמדובר במשל, בסיפור על חיות, שתכליתו לומר לנו משהו על בני אדם. והוא פותח ומתאר שני טיפוסים שחיו על אותו עץ, כל אחד בחלק שלו. כל עוד לא ידעו האחד על קיומו של השני, ישנו טוב בלילה. הצרות מתחילות עם הגילוי.

     

    ליצור עולם

    זוהי פיסת תיאטרון נהדרת, מבית היוצר של יעקובסון, שמכבד את קהלו וכותב לילדים בשפה עשירה ומוזיקלית להפליא. הסיפור מחורז ומשעשע, הבמה מלאה בהפתעות בימתיות שמפעילות את הדמיון של הקהל הצעיר.

     

    זו הצגה שמשתמשת בסמלים כדי ליצור עולם על הבמה. הסמלים האלה דורשים עבודת פענוח ומפעילים את גלגלי הדמיון אצל הילדים. ואתן דוגמא לסמל כזה. במרכז הבמה מתנוסס עץ. זהו העולם שבתוכו מתרחש המחזה. התפאורן בחר לעצב את העץ כציור על מסך שנפתח בכל פעם מכיוון אחר. לא היה כאן שום נסיון לעצב עץ שנראה כמו בעולם האמיתי. זהו משל על עץ ולכן גם הציור שולח אותנו לראות את הנמשל.

     

    תמונת הסיום שבה מתפרקת הקונסטרוקציה של העץ – מתפרק העולם ועל הבמה נשארת רק ערימה של בדים ומסגרות מתכת – חזקה ומפעימה במיוחד.

     

    למרות הנושא שלה, ההצגה אינה אפלה כלל אלא להיפך, היא זורמת, משעשעת, מלאה הפתעות בימתיות, שירים ותנועה. ארבעה שחקני תיאטרון משובחים (כולם שחקנים מהשורה הראשונה של התיאטרון למבוגרים) עושים עבודה כל כך טובה ובוראים בגופם ובקולם שלל דמויות של חיות שכל אחת מהן היא טיפוס עם תכונות אנושיות מוכרות לנו כל כך.

     

    דבר המורָה

    אפשר כמובן לראות את המשל החברתי, הפוליטי שמבצבץ בין השורות ולקשור את המאבק שמתחולל על הבמה, למאבקים רבים שאנחנו מכירים מחיינו במדינת ישראל. המאבק העדתי, או המאבק הלאומי בין יהודים לערבים החולקים את אותה פיסת ארץ. אבל הסיפור הזה הוא גם סיפור מאוד אישי, מוכר אולי מכל בית, ומי שמסתכל על עצמו באומץ יודע שגם הוא עצמו כמו כולנו, חוטא או נגרר למאבקי כוח, למלחמות שהגורם שהצית אותן נשכח מזמן, לקרבות שאין בהם צודק ואשם.

     

    זה סיפור על הדינמיקה הפסיכולוגית שמאפיינת כל מלחמה בין אנשים. כמו בין ילדים, כמו בין אותן שתי "חברות הכי לא טובות" מהדוגמא בראשית הטור. ההצגה הזו משרטטת בקוים סאטיריים את האנרגיה האדירה שגובה המאבק מכל אחד מהצדדים עד לחורבן המוחלט של העץ.

     

    ומה יגידו המורות? "בעידן כזה של מאבק הבובלינים בפרידמנים אף אחד לא יכול לומר לי שההצגה הזו לא הכרחית", אמרה לי בגאוה רכזת החינוך היישובית, שהזמינה את ההצגה במסגרת סל תרבות עבור שכבת כתות ב'-ג'. היא יודעת מה היא אומרת ועל מה היא צריכה להצטדק. הצגות שמעלות גם תכנים שיש בהם אלימות מעוררות בדרך כלל התנגדות מבועתת של המורה הממוצעת, שחוששת שהצפה של חומרים כאלה על הבמה, תגרום בעצם לעידודם, ורק תעורר את השד העדתי או האלים מהבקבוק הכיתתי שלהן.

     

    ואכן, לא חלפו חמש דקות ובעומדנו בחוץ, מחכים לאוטובוס שיאסוף את הכיתה, נאנחה המורה המחנכת באוזני כשהיא מצביעה על קבוצה של בנים שחיקו את הערסית המדוברת של העורב מההצגה: "את רואה? את רואה מה הם למדו?" היא ספקה כפיים בייאוש.

     

    אבל אני ראיתי בזה דרך לפורקן, ולא נבהלתי כמוה. הצגה כזאת, משחררת בילדים רגשות שונים, של הזדהות וגם של התנערות. הדרך הנכונה היא פשוט לדבר איתם אחר כך, לשמוע מה הרגישו, ומה הם חושבים. אילו מלחמות פרטיות / אישיות הם מכירים בחייהם, האם יש כאלה בבית, בכתה, בגן? איך ניצתת מלחמה בינאישית? האם יש במלחמה צודקים וטועים?

     

    לא פשוט לחלוק את אותו העץ

    תיאטרון הוא לא כלי חינוכי מגוייס. זו אינה מטרתו, אבל הצגה טובה, שמעוררת הזדהות רגשית כזו או אחרת, שמציגה חוויה אסתטית, היא כמו מן סוס טרויאני. אפשר לשלוח בבטן שלה מסרים.

     

    חשוב שאנחנו ההורים, המבוגרים, נדבר עם ילדנו על מלחמות קונפליקטים, חילוקי דעות, בתור עוד פן בחוויה האנושית. אנחנו חיים לצערנו במדינה שבה האויר רווי במלחמות, אבל אי אפשר לברוח או להתעלם מהמלחמות היומיומיות שכולנו מנהלים, לפעמים בלי שום סיבה, רק בגלל שקשה להסתדר עם מי ששונה מאתנו, עם מי שרצונותיהם לא חופפים את אלה שלנו באותו רגע.

     

    הרומן ההוא של ילדתי עם ה"חברה הלא טובה", דעך עם הזמן. שתיהן התעייפו לבד מכל העסק והתרחקו בנימוס אחת מהשניה, כנראה גמרו להתאמן זו על זו, כנראה הבינו את המחיר שמאבק הכוח ביניהן גובה מכל אחת.

     

    אני תמיד חושבת שבילדוּת אתה מתמודד עם מצבים שכמבוגר נחסכים ממך, למשל חופש הבחירה החברתי – בילדות הוא מוגבל מאד. אתה הולך לגן, "תקוע" פחות או יותר עם קבוצה של 30 ילדים שלא בחרת (גם אם יש ביניהם רבים שאתה אוהב). אין לך רשיון נהיגה, אתה לא אדון לזמן שלך, אתה לא ממש יכול לבחור עם מי תבלה רוב שעות היום. בהחלט לא פשוט לחלוק את אותו העץ.

     

    זה תהליך איטי של התבגרות, ללמוד גם איך להתווכח בלי לחרב עולם, ללמוד שאפשר גם לא להסתדר עם מישהו, אבל בכבוד.

     

    • שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחה סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים. ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה")

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הקץ של העץ"
    צילום: יוסי צבקר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים