ההצגה שתלמד את הילדים לא להסתדר יפה

כשילדתי היתה בגן חובה, היא התנסתה ברומן סוער ומלא רגשות, עם חברה מהגן. השתים נצמדו זו לזו ובכל יום אחר הצהרים חזר על עצמו אותו טקס. הן היו נפגשות ותוך חמש דקות מתחילות להתקוטט ולאיים זו על זו ב"את לא תחליטי עלי", מוצאות אלף סיבות שונות ומשונות לוויכוחים ומאבקי כוח ומתפזרות כל אחת לביתה בכעס ובהבטחות לשנאה הדדית מעתה ועד עולם.

סיפור על חיות

כשישבתי השבוע בהצגה "הקץ של העץ", שכתב וביים יענקלה יעקובסון (בהפקת תיאטרון "מדיטק") נזכרתי בחברוּת ההיא. התבוננתי בעורב ובינשוף, גיבורי המחזה, שני שכנים שחולקים את אותו עץ ומבלים את מיטב שעותיהם ומרצם בתכנון המהלך הבא בקרב המתחולל ביניהם.

את הסיפור מוביל השועל החכם, שמסביר בראשית דבריו שמדובר במשל, בסיפור על חיות, שתכליתו לומר לנו משהו על בני אדם. והוא פותח ומתאר שני טיפוסים שחיו על אותו עץ, כל אחד בחלק שלו. כל עוד לא ידעו האחד על קיומו של השני, ישנו טוב בלילה. הצרות מתחילות עם הגילוי.

ליצור עולם

זוהי פיסת תיאטרון נהדרת, מבית היוצר של יעקובסון, שמכבד את קהלו וכותב לילדים בשפה עשירה ומוזיקלית להפליא. הסיפור מחורז ומשעשע, הבמה מלאה בהפתעות בימתיות שמפעילות את הדמיון של הקהל הצעיר.

תמונת הסיום שבה מתפרקת הקונסטרוקציה של העץ – מתפרק העולם ועל הבמה נשארת רק ערימה של בדים ומסגרות מתכת – חזקה ומפעימה במיוחד.

דבר המורָה

אפשר כמובן לראות את המשל החברתי, הפוליטי שמבצבץ בין השורות ולקשור את המאבק שמתחולל על הבמה, למאבקים רבים שאנחנו מכירים מחיינו במדינת ישראל. המאבק העדתי, או המאבק הלאומי בין יהודים לערבים החולקים את אותה פיסת ארץ. אבל הסיפור הזה הוא גם סיפור מאוד אישי, מוכר אולי מכל בית, ומי שמסתכל על עצמו באומץ יודע שגם הוא עצמו כמו כולנו, חוטא או נגרר למאבקי כוח, למלחמות שהגורם שהצית אותן נשכח מזמן, לקרבות שאין בהם צודק ואשם.

ואכן, לא חלפו חמש דקות ובעומדנו בחוץ, מחכים לאוטובוס שיאסוף את הכיתה, נאנחה המורה המחנכת באוזני כשהיא מצביעה על קבוצה של בנים שחיקו את הערסית המדוברת של העורב מההצגה: "את רואה? את רואה מה הם למדו?" היא ספקה כפיים בייאוש.

אבל אני ראיתי בזה דרך לפורקן, ולא נבהלתי כמוה. הצגה כזאת, משחררת בילדים רגשות שונים, של הזדהות וגם של התנערות. הדרך הנכונה היא פשוט לדבר איתם אחר כך, לשמוע מה הרגישו, ומה הם חושבים. אילו מלחמות פרטיות / אישיות הם מכירים בחייהם, האם יש כאלה בבית, בכתה, בגן? איך ניצתת מלחמה בינאישית? האם יש במלחמה צודקים וטועים?

לא פשוט לחלוק את אותו העץ

תיאטרון הוא לא כלי חינוכי מגוייס. זו אינה מטרתו, אבל הצגה טובה, שמעוררת הזדהות רגשית כזו או אחרת, שמציגה חוויה אסתטית, היא כמו מן סוס טרויאני. אפשר לשלוח בבטן שלה מסרים.

הרומן ההוא של ילדתי עם ה"חברה הלא טובה", דעך עם הזמן. שתיהן התעייפו לבד מכל העסק והתרחקו בנימוס אחת מהשניה, כנראה גמרו להתאמן זו על זו, כנראה הבינו את המחיר שמאבק הכוח ביניהן גובה מכל אחת.

אני תמיד חושבת שבילדוּת אתה מתמודד עם מצבים שכמבוגר נחסכים ממך, למשל חופש הבחירה החברתי – בילדות הוא מוגבל מאד. אתה הולך לגן, "תקוע" פחות או יותר עם קבוצה של 30 ילדים שלא בחרת (גם אם יש ביניהם רבים שאתה אוהב). אין לך רשיון נהיגה, אתה לא אדון לזמן שלך, אתה לא ממש יכול לבחור עם מי תבלה רוב שעות היום. בהחלט לא פשוט לחלוק את אותו העץ.

זה תהליך איטי של התבגרות, ללמוד גם איך להתווכח בלי לחרב עולם, ללמוד שאפשר גם לא להסתדר עם מישהו, אבל בכבוד.

• שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחה סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים. ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה")