הנה ה"מודיעים". הכל מתמוטט

זה היה בבוקר. כבכל יום הרדיו פתוח. הדיווח הפעם: הגזרה המזרחית מופגזת. אני יודעת שיפתח ומירון ויוחי, בני כיתתו של איל שלי נמצאים שם. הגוף מצטמרר. את המסים שלי שילמתי לבורא עולם. אבל מה עם שאר הילדים שלנו? האם הפעם ייפגע אחד מבתי המשק? לאחר כל דיווח כזה, עיני מתמלאות דמעות. אני "בגבעת הפרחים שנקטפו", מלטפת את שערן של הילדות הנרצחות מהפיגוע בנהריים ושוב חושבת: זה לא יפגע בבית שלי. הן לא תכה בי שוב. לא, לא אוכל ואיני יכולה לשאת עוד כאב.

ברדיו ממשיכים לדווח שהגזרה המזרחית מופגזת. אין הודעה שאין נפגעים. אני עולה מגבעת הבנות לביתי, אשדות יעקב, וממשיכה בעבודתי. חוזרת במחשבתי שלושה לילות אחורה - בעת ששוחחתי איתך עד חצות, ואתה, איליק, אומר בקול של התנצלות עם חיוך וסומק על פניך, בבושה מופנמת, מילים שצעירים מתביישים לומר: "אמא, 'אחרי' זה ערך שממנו ינקתי, ובקו הראשון שם מקומי, עם החיילים שלי. אנחנו חייבים להגן על הצפון, על ילדי קריית שמונה ומנרה ומלכיה". אתה מבחין בחרדתי ואומר, "תפסיקי לדאוג. חוץ מזה הבטחתי לך שאני אדאג לך תמיד". אתה הולך לישון ואנו קובעים שניפגש בבוקר.

אתה לא מגיע ואני קופצת לחדרך. דופקת על הדלת. אין תגובה. לא יכול להיות שלא נתתי לך נשיקה וברכה. אבל הדלת נפתחת ואתה יוצא בתחתונים, עטוף שינה. "לא התעוררתי". אני מלווה אותך לכביש. חיבוק, נשיקה. נושמת את כולך.

הרדיו מעיר אותי ממחשבותי. ודאי סתם שכחו להגיד שאין נפגעים לכוחותינו. לא ייתכן שיש.

אני הולכת לבקש מהמזכיר שיקבע פגישה איתך. בשיחתנו האחרונה לפני שלושה ימים יצאת למאבק על הקיבוץ, נגד השינויים. ביקשת שאקבע לך פגישה עם המזכיר, עירן. זה זמן מצוין לתאם. אני פותחת את הדלת, אומרת בוקר טוב לדפנה, בת כיתתה של בתי הבכורה לילך. היא לא עונה ולא מסובבת את פניה. אני שואלת אם קרה משהו. "לא, לא קרה כלום".

נפתחת הדלת, ומזכיר הקיבוץ עומד בפתח. אני מנסה להגיד משהו, והדלת נסגרת. אני פותחת את הדלת השנייה, ועמוס, דודו של איל, אחיו של עוזי שלי שנפטר לפני חמש שנים, יוצא. אני שואלת אותו, "מה אתה עושה פה"? והוא ממשיך ללכת. אני הולכת אחריו. "למה אתה נראה ככה"? והוא עונה: "סתם, היתה לי שיחה קשה עם עירן".

הדמעות כבר חונקות. האם קרה משהו ליפתח, בנו של עמוס, הוא לא מספר לי? האם אלה הם היחסים שלי עם האח של עוזי? אני חוזרת לעבודה כשעיניי לכביש, כל גופי כבר רועד. מחפשת מישהו שיושיעני. רואה את עירן על אופניו. רצה ועוצרת אותו. "עירן, תגיד לי, קרה משהו באשדות"? איני יכולה לעצור בבכיי. "קרה משהו ליפתח"? והוא עונה: "אני מבטיח לך שלא קרה לו דבר, אבל יש שמועות על מישהו בעמק הירדן, אני בודק".

לפתע אני רואה את חברי אלי. אני רצה לקראתו אבל על עיניו משקפיים שחורים והוא לא עוצר. עוברת עוד שעה ארוכה ומונית נכנסת לקיבוץ. אני משכנעת את עצמי שהיא באה לקחת מישהי. אך המונית ובה לובשי מדים ירוקים חוזרת ופונה בכביש המוביל אלי.

אני רצה. הם לא יגיעו אלי. מועדת ונופלת. אלי איתם. אני מתחננת אליו, "אלי, תגיד שהוא רק נפצע. תגיד שהוא רק נפצע".

חושך. הכל נפל. התהום בלעה.

לוקחים אותי הביתה. אני כבר לא מתפקדת. לא זוכרת היכן המפתח לבית. יושבת בחוץ וכולם מחפשים את המפתח. מיכל בתי, ואמנון בעלה - אינם. סימן שזה לא נכון. הן לא יתכן שמשהו קרה לאיליק שלנו ומיכל ואמנון לא יהיו איתי. ודאי הכל בסדר. אבל הבית כבר עם "המודיעים", רופא ועוד. מיכל ואמנון לא. אך הנה הם באים. העולם מתמוטט.

לדמיין את חייכם יחד

בלילה אנחנו נוסעים לבית חולים עפולה. אני רוצה לראות את איליק. עדיין איני מאמינה. אני נכנסת עם תמיר. איליק כל כך יפה. עיניו פקוחות. שליו. אני מלטפת את פניו ומנשקת. הוא קר. הוא קר. הוא לא מגיב לחיבוקי. התהום נעלה שעריה.

בפסטיבל השבעה והשלושים לא מפסיקים לספר אודותיו. אנו שומעים שוב ושוב על "הקצין שהפך את העולם" כדי להגן על נהג הטנק שהתהפך. לאיל לא הספיק שאף אחד לא נפצע. הוא יצא להגן על עידו הנהג בכל נשמתו. הנהג לא אשם, אלא שיטות הלימוד השונות, אותן צריך לבחון ולתקן. ירד לחייהם של מפקדי בה"ד 1 כדי שלא ידיחו אותו מקורס קצינים. תמיד דרש עוד צ'אנס עבור החניך.

החברים מזכירים כיצד היה איל תובע תשובות, לא נותן מנוחה לסביבתו והכל בחום של אדם אוהב, דואג, נאבק על כל פרט. תשובה אחת הייתה ברורה והשמיע אותה לכל חבריו בצבא ובאזרחות: הוא יגן על החיילים, יגן על הצפון, ישמור על אמא, יגן על הבית. הכל אנחנו שומעים וגומאים בצמא.

אבל הפסטיבל שאליו כולם באים, נגמר. השמש זורחת. הפרסומות ברדיו חוגגות. מעגלי החיים חזקים יותר מכל.

אתה מופיע בחלומי, לא מקיץ.

אינך מעונב בעניבת היי-טק.

אני נושמת את זעתך במדים ומנשקת את ידיך מהגריז.

לא מאוהב, נשארה רק אהבתי.

לא מחובק עם עלמה. אך אני אחבקך תמיד.

לא רץ אחרי ילדיך. יישארו רק תמונותיך עם האחיינים.

אהובי נפרד מאיתנו חמש שנים לפניך. 10 שנים שאתם שם ביחד, אבא ואתה, בן שלי. שמואל אחי היחיד, יקירי, נפרד מאיתנו 20 שנה לפניך. אילו רק יכולתי לדמיין את חייכם יחד. אתם ניבטים אלי מהקיר מחייכים, נשמתי פורחת אליכם.

רק געגועים. תמונות, תחושות של מגע.

עוזי, הבא את איליק, בואו לרגע קט.

רק לרגע, רק לרגע.