הוא מובטל והוא משגע אותי - זה לא ייגמר טוב

הוא בטח צוחק, ואם לא - הוא עוד יפגוש את הנעליים בלי השרוכים די מקרוב ובקרוב.

איך אני יודעת? הייתי שם. הייתי ימים שלמים בבית, מצפה לצלצול אפילו משליח פיצה וכועסת על אמא שמתקשרת בדיוק במקום הטלפון המיוחל של הצעת עבודה אטרקטיבית. אז אני מבינה אותו. הוא בבית, הוא מובטל, הוא משועמם והוא משגע אותי – זה לא ייגמר טוב. הוא כבר שיפץ את הקו"ח שלו, כבר שלח לכל מי שהוא מכיר בצורה פורמלית ולא פורמלית, כבר תיקן את כל החורים בגינה ותלה את כל המדפים שהשארתי נדוניה לפני שהתחלתי להיות עסוקה. המוטו החדש: לא מנהיג, מובטל.

שיטת "כל עכבה לטובה"

אחרי תקופה אני מנסה שיטת חדשה: כל עכבה לטובה. "זוכר איך רציתי לעבוד בחברה ההיא ליד רחובות?" אני מתלהבת, אולי הוא ייסחף בתרמית בה עטפתי את עצמי, "ואיך זה לא הלך בסוף ואיך התבאסתי ואיך בסוף מצאתי בגלל זה משהו שאהבתי יותר?" (ואיך אני פה מבלבלת לך את המוח כדי שאולי סוף סוף תשכח את מה שגרם לך לכסוס צפרניים עד המרפק?).

אוקיי, שלב אחרון באסטרטגית העידוד: "אתה יודע שעכשיו כולם בבית. המנהל שלך בתפקיד הקודם? וזה שמעליו ? נכון, אז יש להם משכנתא קטנה יותר, ונכון, יש להם גם הורים עטופים, ונכון, הם גם תמיד נופלים טוב. אבל היי, לך יש אותי!" (לא ממש מנחם, הא?).

ואז הגיע הייאוש. אחרי שלושה חודשים, זה התחיל בצחוק, בחיי שלא הייתי מעזה אחרת, הוא התחיל להסתובב בבית לא מגולח, ללבוש את אותו טרנינג מעופש, לישון בצהריים ולראות סרטים על גבי סרטים באמצע היום. אז נטבע עוד מוטו חדש:  לא עובד, מובטל.

במקום לגלות עוד אמפתיה למצבו אני בוכה על מר גורלי. אני, שהייתי מוקפת בגברים שהחזיקו תפקידים בכירים בתעשייה ויכולתי לחלום על לשבת בבית לגדל ילדים, אני! קיבלתי גבר בטרנינג אדידס פסים שיושב בבית ומקטר. טרנינג שהוא מחליף רק כשהוא הולך לגן של הילד, וגם זה לאחר הפצרות רבות שלפחות ינסה להיות מובטל סמוי, כיוון שמפה ועד ללשבת בפרלמנט בנתניה כל היום על חצי כוס בוץ המרחק נראה לי קטן ותלוי גיל כרונולוגי בלבד. והוא, מה אני עוד אגיד, צועד במסלול הבטוח לשם.