יום של פסגה ומרפא לנפש יהודית

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הכל מתכסה עצב. משפחות החללים מתכנסות אל עצמן, אך הן שקופות לעיני כל. כמעט אין בית בו אין נגיעה לשכול. בשנים האחרונות ניכר הקושי לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות. לאחרונה החלה לחדור נימת אבל ומספד ורוח נכאים, המלווה בשירי דיכאון, גם ליום הזה.

קשה למצוא עַם העורך חשבון נפש בכפייה כזו, כפי שנעשה במדינתנו מדי יום עצמאות. כאילו שלא די לנו בימים שמתחילת חודש אלול ועד יום כיפור. כאילו שלא די לנו בעומס שידורי האקטואליה המיוסרים בכל שעות היממה. נראה כי נפלה בחלקנו הזכות להתבונן תוך כדי תנועה בתולדות העם המופלא הזה, ולשם שינוי אפשר לעשות זאת במשקפיים אחרים.

מה מביא את הסופר מרק טווין להצהיר, כי "חשיבותו המסחרית, תרומתו לרשימה העולמית של השמות הגדולים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כספים, רפואה, והלימודים הקשים, הם מעל ומעבר לכל יחס אל חולשת מספרו"? כמעט בכל תחום תמצא את הראשוניות, המקוריות, פריצת הדרך - כאלה הם המאפיינים את הכשרונות הישראליים הגאונים.

תולדות העם הזה עטורים עטרת גבורה, שזורים בהקרבה. רבות הן ההוכחות ובהן מלחמות היהודים ובפרט מלחמות השחרור שלהם שעמדו בסימן האמונה. כבד הוא משא ההיסטוריה על כתפי חלק מאתנו. ובכל זאת, במסע ובמסה ב-110 שנות ציונות, גם כאשר היתה טלטלה בין תקווה לייאוש, שהפכה בימנו למאבק בין הציונים לפוסטים לסוגיהם, ניצחה הרוח, ניצחה האמונה והתקווה.

שפת הקודש המחודשת פורחת ומהלכת על שפתי עוללים וזקנים כאחד, קתדראות של מחקר ועיון, מכונים לפיתוח וייצור, צבא עברי להגנה ולמשמר, גם אם הוא מוקד ומשיכה לגידוף ושנאה, השכלה לכל דיכפין, גם אם הישגיהם של חובשי הספסלים לא בפסגה, והחקלאות והרפואה הפכו לטבע שני, מעין שגרה מובנת מאליה.

קשה להצביע על תחילת המהלך ההיסטורי הנפלא הזה, שאין כדוגמתו. בשבוע אחד מציינים את תחילתן של שתי מהפכות, הבולשביקית והציונית (המהפכה הבולשביקית החלה באוקטובר 1917, באותו שבוע בו ניתנה הצהרת בלפור). את מהלכן איש לא חזה. האחת נפלה והשנייה רושמת עלייה מתמדת, נגד ולמורת רוחם של המתלוננים.

ניתן לתאר זאת כתופעת השריפה האיטית שמתקדמת ומבקשת חמצן לפעילותה. רוחות זרות מנשבות ומנסות לכבותה מפעם לפעם, עד שבא הפיצוץ הגדול ואין מי שימנע עוד בעדה. זוהי הציונות. המהפכה ההומניסטית ביותר שנוצרה אי-פעם, מהפכה המקבצת נידחים, נרדפים, מדליקי אבוקות של צדק וחסד למחוז חלומם. אחד הוא החלום בפי פשוטי העם, אחד הוא החזון בפי הוגים ופילוסופים, אחד הוא המשיח בפי פוסקי ההלכה.

מה שמבלבל את היוצרות ואולי את כושר הניתוח לגבי טיבה של מהפכה זו, הוא חוסר ההבחנה הברור בין המהפכות בדורות השונים: בקרב העמים המהלך היה שחרור מעול זרים. כאן בארץ ישראל, המהלך הוא של שחרור עם היושב בקרב זרים, ואדמתו בידיהם. לכן גם הסימטריה העקומה בה משווים בין פלישת צרפת לאלג'יר או בריטניה להודו ולישראל, ובין פלישת ישראל לפלשתין. אך אין עיוות נורא ואיום מזה.

כמו ששאל המשורר אורי צבי גרינברג: "מה היה ליהודים בעולם? – מיליונים גברים, אך לא חרב אחת". היום, כשיש חרבות רבות, "מותר לבכות ולקרוע, אך הבכי והקרע לשווא – אם לא ייהפך זה הבכי לראם הברזל בקרניו".

מותר להיעצב ולהיזכר במחיר העצמאות, אך גם לשמוח ולהודות לאלוהי ישראל מפני שזהו יום של פסגה מקומית, בזמן המשמש כמעין מפכה של כוח והמשכיות, כוח של תקווה ומרפא לנפש. כך יש לחוג אותו. את החשבון נשאיר לימים אחרים.