השיעור שסוזן בויל העניקה לנו

"את לא מנקה טוב. את צריכה קודם לשפשף עם סמרטוט לח ואז, עם המגב, לאסוף את המים לקערה".

הסתכלתי עליה. היה ברור שהיא לא מרוצה ממני. הרגשתי שהגעתי לנקודת השפל של חיי: אפילו בתור מנקת שולחנות בחדר האוכל אני לא מצליחה להשביע רצון. מה יכול להיות יותר גרוע מזה?

כן, הייתה שנה כזו בחיי: כבר החלפתי שני מקצועות, כבר הייתי אמא לשני ילדים, ולא הצלחתי למצוא עבודה במקצוע שחלמתי עליו (עיתונות), לעומת זאת התקבלתי להיות אם בית בתיכון מקצועי גדול.

כבר הייתי אחרי לימודים באוניברסיטה ועזבתי מאחורי משרת ניהול מצוינת בעיר באר שבע. גררתי את המשפחה שלי אל המרכז, נחושה בדעתי למצוא עבודה כעיתונאית. אבל עד מהרה התברר שאף אחד לא מחכה לי בעולם העיתונות. כיוון שהייתי חייבת להתפרנס, עבדתי כאם בית, תפקיד שלא התאים לי משום בחינה. הייתי אמורה להיות לתלמידים אם ואחות, זו שדואגת לרווחתם, בשעה שאני עצמי הייתי מבולבלת, מבוהלת מהחיים ושרויה בחיפושים עצמיים. הייתי זקוקה בעצמי לאיזו אם בית רכה וטובה שתחבק אותי ותגיד לי שיהיה בסדר, עוד יבואו ימים טובים מאלו. חלק מהתפקיד, לא החלק הגרוע מבחינתי, היה לנקות את השולחנות אחרי ארוחת הצהריים. באותו יום הגיעה המפקחת שעקבה אחרי עבודתי ואמרה את מה שאמרה: שאני לא יודעת לנקות.

כפי שאתם מבינים, לא המשכתי לנצח בתפקיד ההוא. מאז עברו הרבה שנים, וקרו לי הרבה דברים. אבל את הרגע ההוא לא שכחתי. כי לא שוכחים. קראו את הכתבה היפה "אמרו שמהם לא יצא שום דבר" מאת דינה חלוץ (עמוד 44 בגיליון לאשה השבוע), עם סיפוריהם של אדיר מילר, קובי אפללו, מורן אטיאס ועוד רבים וטובים על הימים הקשים של תחילת הדרך.

סוזן ואנחנו

מה לא נכתב כבר על הסקוטית סוזן בויל, שעד לפני זמן קצר הייתה אלמונית מכפר קטן, והיום יש לה 22 מיליון מעריצים ברחבי העולם. סוזן בויל הגיעה לתוכנית המקבילה ל"כוכב נולד" באנגליה. לא צעירה, כבר בת 47, לא יפה, גמלונית, קצת

 בולעת את המילים, נעמדה על הבמה ועוררה גיחוך אחד גדול. שנייה אחרי זה, ברגע שהתחילה לשיר, סחפה עולם שלם והעמידה אותו על הרגליים. יש לה קול של זמיר, מצמרר ומעלה דמעות. ניצחון סוחף לכישרון אמיתי וסיפור סינדרלה, שמלמד שאף אחד, לעולם, לא יכול לשער מה נמצא בתוך האדם עצמו, מאחורי החזות החיצונית.

גם אם יגידו לי שהכול היה מבוים (כמו שמתחילים עכשיו לומר), בויל לימדה את כולנו לקח. היא הראתה לנו שהפכנו

לעיוורים וחירשים. היא מנפצת את כל המיתוסים. לא צריך להיות יפה, את לא חייבת להיות צעירה, ואת אפילו לא חייבת למרוט גבות כדי להצליח. למזלה, כל זה קרה בעידן האינטרנט, שבזכותו, בתוך זמן קצר, היא הפכה לסיפור הכי מדובר מהודו ועד כוש. בויל הגיעה ללמד אותנו להתבונן, ולא רק לראות בעיניים. להקשיב, ולא רק לשמוע באוזניים.

אני יכולה רק לתאר לעצמי, כמה כוחות היא הייתה צריכה לאסוף, כמה אכזבות ודברי לגלוג היא שמעה בדרך, עד שהגיעה (עובדה, לקח לה זמן רב, היא הרי רצתה לשיר מאז שהייתה ילדה קטנה), לפסגת העולם. מיליוני אנשים ברחבי העולם, ואני בתוכם, מודים לה על השיעור החשוב.

חג שמח,

אורנה ננר

רוצים לראות מה עוד מחכה לכן השבוע בלאשה? לחצו כאן