געוואלד, "משתמטים" על במות ישראל

מדובר אמנם במנהג שטרם השתרש, אך בכל זאת הצליח להפוך לשגרה: ככל שמתקרב יום העצמאות, מתחרים ביניהם חברי כנסת וכמה מראשי הרשויות המקומיות בתחרות פטריוטיות חדשה – מי יהיה נחרץ יותר ובוטה יותר באיסור שיטיל על הופעת אמנים שלא שירתו בצה"ל בחגיגות העצמאות בעירו.

מדובר בפופוליזם מהסוג הזול ביותר. אף אחד מהפטריוטים בעיני עצמם לא מתעניין למה אמן כזה או אמנית אחרת לא שירתו בצבא. אף אחד לא בודק למה הצבא פטר אותם משירות, אף אחד גם לא ישאל מה חושב על זה הציבור שרוצה לחגוג את העושר והמגוון של התרבות הישראלית ביום העצמאות.

הרי לא החגיגות הן העיקר, ולא התרבות בראש מעיניהם. הכותרת שתציג אותם באור לאומי גאה מבטלת כל דיון מעמיק. השנה הצטרף אליהם ח"כ ישראל חסון, שהציע לאסור בחוק הופעת אמנים שלא שירתו בצבא באירועים כאלה. הח"כ מקדימה, אותה מפלגה שמתיימרת להוביל את המחנה השפוי בישראל, רוצה לקבוע בחוק במי יצפה הציבור ובמי לא.

אילו היו ראשי הרשויות והח"כים נאבקים קצת יותר כדי שמשרד התרבות לא יהיה משרד כה דל בתקציבים וכה חסר משמעות, היה אפשר להתייחס ברצינות להתעניינות שלהם במופעי התרבות של יום העצמאות.

לא מדובר כאן רק בהתנגדות לאמן כזה או אחר. מדובר בהתנגדות לתפיסה שלמה של תרבות עצמאית, שפטורה מכבילה באזיקים למממניה. מדובר בהתנגדות לחופש הביטוי וחוסר הבנה לכך שתרבות חזקה ופורחת חשובה ליציבות החברה לא פחות מכוחנו הצבאי. מדובר בהתנגדות לכל סממן של חיים נורמליים, שלא מכפיפים כל שניה מחיינו לשיקולים צבאיים ובטחוניים.

אך בעיני הפוליטיקאים המחרימים, התרבות היא לא יותר מכלי לקידום סדר יום פוליטי. כשפוליטיקאים כאלה מתערבים בהחלטות לגבי תוכן מופעי תרבות, כדאי לנו להיות מודאגים.

לדידם של הנלחמים באביב גפן, מרינה מקסמיליאן בלומין, עברי לידר ודומיהם, יש רק אמת מידה אחת לתרומה לחברה הישראלית – השירות הצבאי. במדינה שאין בה דבר מלבד צבא, הם אולי צודקים. אבל במדינה שמתגאה גם בחינוך, במדע, בתרבות, יש עוד דרכים חשובות ולגיטימיות רבות לתרום למדינה.

אין ספק שאין קורבן גדול יותר שהמדינה תובעת מצעיריה, מאשר שלוש שנות שירות צבאי. עלינו לפעול כדי שהנטל הזה וימי המילואים שאחריו אכן יתחלקו בצורה השוויונית ביותר. אבל מי שחושבים להטיל על הכתפיים הצרות של התרבות הישראלית את המאבק הזה, מנותקים מהמציאות בשטח, מנותקים מהצעירים שאת "נפשותיהם הרכות", הם מבקשים להציל וודאי מנותקים מהתרבות הישראלית.

רוב הצופים במופעי יום העצמאות יעדיפו לראות כל אחד מהאמנים המוחרמים מאשר לשמוע את הנאומים של ראשי העיריות המחרימים, וטוב שכך. חוסנה של המדינה נמדד בעוצמת הצבא שלה אבל לא פחות מכך, חוסנה של המדינה הוא גם בתרבות שלה, בייחוד שלה, בדמוקרטיה שלה, הוא גם ביכולת שלנו לחיות חיים נורמליים על אף כל המצוקות הביטחוניות.

בשביל אמנים מגוייסים ואמנות הזקוקה לחותמת כשרות מהפוליטיקה, לא צריך מדינת ישראל דמוקרטית. הפארסה הזו, יותר משהיא פוגעת באמנים שלנו, פוגעת בנו כחברה מתקדמת. יתאספו נא כל גופי התרבות בארץ ויודיעו שמי שתומך במהלכים מעין אלו, לא יורשה להכנס למקומותיהם, לדוגמא.

יש לקוות שבכמה שיותר ערים בישראל, החג הקרב יהיה באמת חג של עצמאות. עצמאות מחשבתית מכבלי הממסד הביטחוני, עצמאות משליטה פוליטית בתרבות, עצמאות לחגוג כמו שרובנו רוצים – עם היצירה הישראלית הטובה ביותר והיוצרים הישראלים האיכותיים ביותר.