שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הידיים שהרגו את יוני טהורות"
    משפחתו של סרן יוני נתנאל שלמה עם מותו מפגז צה"לי במבצע "עופרת יצוקה" - "הוא היה צריך ללכת; הטנקיסטים היו רק שליחים". על היחס למדינה - "היא כמו ילד שלך שמורד בגיל ההתבגרות וצריך לתת בו אמון" ומאיפה שואבים את הכוח והרוח להמשיך הלאה? ראיון עם הרב עמוס ומלכי נתנאל, מצטרפים טריים למשפחת השכול

    "את הפגישה הזו את תזכרי כל החיים שלך", הבטיח יוני נתנאל מקדומים לאשתו ש"הוקפצה" לביקור קצר בבסיס ערב הכניסה הקרקעית לעזה. בזמן הקצר שהיה להם, בין מסדר כוננות קפדני לשיפצור אחרון שלפני הקרב, הוא שר והתפלל לפניה את "אל נורא עלילה", מפיוטי יום הכיפורים – "המצא לנו מחילה בשעת הנעילה". היה זה מעשה ספונטני שכל כך לא אופייני לקצין המאורגן, המדויק, המוקפד. "זאת הפעם האחרונה שלנו?", שאלה ציונה, שגילתה יוני אחר, יוני שלם עם עצמו, משוחרר. "אני לא מפחד", השיב לה. כעבור ארבעה ימים, בליל י' בטבת, יום הקדיש הכללי, נהרג סרן יהונתן נתנאל בצפון הרצועה מירי בשוגג של פגז טנק ישראלי.

     

    אולי בהשראת אותה תפילת נעילה של אמצע חודש טבת, נדמה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אצל האמא, מלכי נתנאל, דווקא כיום הכיפורים. "אני מרגישה שביום הזה אתה פשוט מתאחד עם כל עם ישראל", היא מנחשת איך ייראה יום הזיכרון הראשון שלה כאם שכולה, "אתה רואה את הקבר של יהונתן בתוך אלפי קברים בהר הרצל - אין הבדל, אין שוני, כולם אותו קבר. דתיים וחילונים - כולם חירפו נפשם באותה מסירות נפש, לכולם אותה צורת קבר". כולם שווים לפני המקום, לפני השכול.


    הרב עמוס נתנאל ובנו סרן יוני ז"ל. כאב עצום

     

    באותו לילה מר ישב האב, הרב עמוס נתנאל, בביתו בירושלים, כשהוא לומד על ענייני המלחמה מתוך ספרו של הרב צבי טאו "לאמונת עתנו", וכאילו ממתין לבשורה. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר פתח בתלמודו ואחרי כשעה שמע דפיקות על הדלת. "זה יוני?", שאל את הקצין שעמד מולו. האיש הנהן בראשו. "הוא נהרג?". אחרי השתיקה בא הבכי המשותף, וכעבור כמה דקות הגיע הזמן להתקשר לציונה ולאחים. לא עת בכֹה.

     

    גם בשעות שלאחר מכן, כמו במהלך הלוויה עצמה, סירב הרב עמוס לשקוע באבל הפרטי. על קברו של יהונתן הודיע כי צוואתו היא שחיילים לא יבכו על מות חבריהם בעת הזו, משום ש"זוהי שעת מלחמה על רוח האומה, והיא צריכה להישאר איתנה וחזקה". אחר כך, במקום סוף-סוף להתנחם, חיזר נתנאל בשיחות טלפון ומכתבים אחר הלוחמים בצוות הטנק שהרג בשוגג את בנו, כדי לעודד, לנחם בעצמו.

     

    איך הרגשתם כששמעתם כיצד הוא נהרג?

     

    "זה דווקא לא היה לנו קשה", מגלה עמוס, "אנחנו מאמינים שיוני השלים את יעודו ושליחותו בעולם, ובדיוק ביום הזה, בשעה הזו, היה צריך להיפרד מאיתנו. אם הוא לא היה נופל - היה נופל במקום אחר. נטילת הנשמה היא מהלך אלוקי עליון, והשאלה מי מכניס ידו לדבר הזה היא שולית ביותר".

     

    "יונתן מת על המולדת, על העם והארץ", מוסיף האב להתנחם, "הטנקיסטים היו רק השליחים. אם הגיע זמנו ללכת אני מעדיף שזה יהיה בידיים הטהורות האלה ולא בידיו הטמאות של האויב. חבר שהיה טנקיסט סיפר לי מה תקלה כזו עושה לצוות מבחינה מוראלית ומייד החלטתי לכתוב להם ולדבר איתם כדי שיתחזקו, גם באמצע ימי השבעה".

     

    ההתבטלות הזו של היחיד מול הכלל היא כמעט לא אנושית. היה לכם גם אבל פרטי?

     

    "בוודאי. כל זה לא מנותק מרגשות. הם קיימים, וברוך השם שכך. הכאב שלנו הוא כאב עצום. אני התמסרתי לגידולו של יהונתן והייתה לי אהבה מיוחדת אליו. אמנם במהלך השבעה כולם פה בבית, אבל אחר כך, בחדר, יש בכי וכאב, זיכרונות וגעגועים". 


    הרב עמוס נתנאל, המזוהה עם חוגי הר-המור בציונות הדתית, נחשב בציבור שלו למרצה מבוקש בענייני חינוך ומרבה לעסוק בנושא בשיעורים וסמינרים בהם הוא משתתף. את המוטו המרכזי שלו – אמון מוחלט בילד – הוא יישם תחילה על יוני, בנו בכורו, אולי אפילו למד אותו ממנו.

     

    "האמון שאתה נותן לילד גורם לו להוציא מתוכו את כל הכוחות", הוא מסביר, "כבר בתקופת הילדות ראינו תכונות שמאפיינות את יוני, שאחר כך ליוו אותו כל החיים - הן שורש נשמתו. ראינו איך הוא מתפתח ומביא את כל יכולותיו לידי ביטוי".

     

    למשל?

     

    "אחת התכונות הבולטות שלו, מבחינה רוחנית, הייתה היושר. הוא תמיד הלך על האמת, תמיד חתר אליה ולא יכול היה לזוז ממנה. אחרי הישיבה התיכונית הוא החליט להמשיך ללמוד תורה במכינת 'בני דוד' בעלי, כי הרגיש שהוא רוצה לבנות קומה רוחנית ולברר דברים שלא התבררו קודם".

     

    "בסוף השנה הוא הרגיש שלא מיצה והמשיך לעוד אחת. כולם התגייסו, והוא היה שם חריג, אבל כזה הוא היה - חוצב בהר, מהפכן. מציב לעצמו מטרה ומגיע אליה בכל מקרה, כי זו האמת שלו. אחר כך נשאר ללמוד בעלי שנה נוספת, שלישית, ורק כשהרגיש מספיק מלא, כשהכל מבורר וממוצה – רק אז יצא לצבא והתגייס למגלן".

     

    מדובר במעבר חד מאוד. איך עושים אותו?

     

    "היה לו באמת מאוד קשה לעבור מעולם הישיבה לעולם הצבא, אבל עם הזמן הוא התרגל והתאזן. אנשים ששירתו איתו אמרו שהוא בכלל שייך לצבא בית דוד – אלה הסטנדרטים שלו. ואכן, מהקומה הרוחנית שנבנתה בישיבה הוא לא סר ימין ושמאל. היינו יושבים בסעודות שבת, ובכל נושא שהיה עולה על השולחן היה לו מה לומר מבחינה רוחנית – דברים שגם אני לא ידעתי. והייתי מתבייש. שש שנים הוא בצבא, מתי הספיק לפתוח ספר?".

     

    גם בהמשך השירות הוכיח יוני כי הוא מהפכן, כשהתעקש לצאת לקורס קצינים רגע לפני חופשת השחרור (והצליח) ובהמשך גם לחזור לצבא אחרי פציעה רצינית בתאונת אופנוע בתאילנד וניתוח מורכב ברגל (והצליח). הוא החליט שלא לחזור ליחידתו ולשרת בצנחנים – "כדי לפגוש את עם ישראל בגדודים" (והצליח).

     

    מאיפה מגיעה הרוח הזו? היכן היא נושבת?

     

    "הדבר הזה קיים בכל אחד ואחד מאיתנו, ועל ידי לימוד ובירור רק מוציאים את זה מהכוח אל הפועל", אומר עמוס, "כל אחד מחובר בטבורו לעם ישראל ולארץ ישראל. ככל שבחיים שלך אתה מתמסר יותר לכלל זה רק מתחזק, ולכן בצבא - שם ההתמסרות היא טוטאלית - אתה פוגש את זה בעוצמות הכי גבוהות".

     

    "אי אפשר להתכחש למזון שהאדם מקבל", מוסיפה מלכי, "כשהמזון הרוחני הוא חינוך לערכים, אמונה, יושר, מוסר ודוגמה אישית - יש תוצאות. לא צריך כיפה בשביל זה. הכל מתחיל בחינוך, בשאלה עם איזה שחקנים אתה מזדהה – עם הבעל שם טוב והרב קוק או עם האח הגדול". 


    פחות מארבעה חודשים חלפו מאז ששכלה את יוני, ולמשפחת נתנאל עוד לא באמת היה זמן להתאבל. "הכל מאוד טרי לנו", אומרת מלכי, "החיים נמשכים, אתה עושה דברים, אבל כל יום הוא יום זיכרון".

     

    ואיך בכל זאת את רואה את יום הזיכרון "של כולם", כמי שחווה אותו בפעם הראשונה מהצד ההוא?

     

    "בעיני זהו יום מאחד, מסיר מחיצות. החיבור של יום הזיכרון הופך את עם ישראל לגוש אחד ענק, כמו בתפילת יום הכיפורים".

     

    "פעם אחת, כשעלינו להר הרצל, ראינו זוג מבוגרים. חשבתי שאני יודעת מי הם ושאלתי: 'סבא וסבתא של קיריל?'. הם ענו: 'לא, של אורי גרוסמן'. סיפרתי להם שלפני כמה שנים יהונתן קיבל במתנה את הספר 'מישהו לרוץ איתו' ושעד היום הוא נמצא בארון שלו. חצי שנה לפני שנהרג הוא קנה לציונה אשתו את 'אישה בורחת מבשורה'. שוחחנו. אם זה היה ב'אזרחות' - המפגש הזה בחיים לא היה מתרחש".

     

    ומה עושים כדי שיהיה כך כל השנה?

     

    "צריך פשוט להסתכל בעין טובה על כל אדם, ללמד זכות על כל אחד. הרי את הרע בקלות אפשר למצוא, זו לא חוכמה".

     

    אצל משפחת נתנאל, המשתייכת לזרם הממלכתי בציונות הדתית, "עין טובה" זה גם (ובעיקר) ביחס למדינת ישראל. גם אצלה לא קשה למצוא את הרע, אבל הם בוחרים אחרת, וכך, למשל, לא נתנו להתנתקות מעזה לנתק אותם מהמדינה. "זה הרי נס ופלא מה שקורה פה ב-60 שנה האחרונות, אז בגלל שזה לא בשלמות נקפל את המזוודה? צריך לזכור מאיפה התחלנו, מאין יצאנו, וכשאתה מבין שאתה נמצא בתהליך אתה גם יודע שצריך סבלנות".

     

    את המוטו שלו בתחום החינוך מבקש הרב נתנאל ליישם גם ביחס למדינה: "היא כמו ילד. גם ליוני היו נפילות בגיל ההתבגרות, אז מה? תראה איך בסוף, עם הרבה אמון, חיזקנו את הטוב שבו והוא נבנה מתוכו. תאר לעצמך שהיינו מתייאשים...".

     

    "בדורות האחרונים הולך ומתברר בעם ישראל שאנחנו בדור של גאולה, דור של תחיה. יש נשמה פנימית בכל אחד מאיתנו ובנשמת האומה של תחיה וגאולה, וכדי להוציא מהכוח אל הפועל את מה שיש בעם ישראל הקב"ה מחולל תהליכים היסטוריים שיעזרו לנו בכך. גם הניסיונות שעבר אברהם אבינו היו תהליך אלוקי שהוציא את כוחותיו אל הפועל. לפעמים מדובר בהתמודדויות קשות, אבל המשבר הזה הוא הזדמנות לצמיחה, וכמו אישה יולדת שיושבת על המשבר – גם הוא מוליד חיים".

     

    אתה רואה את זה גם בתקופה שלנו?

     

    "המבצע בעזה, למשל, היה שונה לגמרי ממה שראינו במלחמת לבנון השנייה – בהתגייסות, באחווה, באחדות, ברוח הלוחמים, בתפקיד שמילאה התקשורת. אין לי ספק שזה בזכות המשבר".

     

    לאחרונה נטען שבלחימה האחרונה היו הרבה כשלים מוסריים

     

    "אנחנו מלקים את עצמנו בגלל חולשה רוחנית. הזכות על הארץ וזכות המלחמה לא מספיק ברורות לנו. כשנחזור לבריאות שלנו גם הדבר הזה ייעלם. ולגבי הטענות מהעולם - זו אותה צביעות עולמית שמזמינה לשווייץ בערב יום השואה את מכחיש השואה מאיראן. אנחנו הרי הצבא הכי מוסרי בעולם, גם אם פה ושם יש תקלות".

     

    "משפחה שלמה של אנשי פתח ברחה פעם מעזה לכיוון הגדר מפני חמאסניקים שרצו להרוג אותם. יוני, שראה אותם, רץ כשהוא חשוף לאש מטורפת לפתוח להם את השער, כשכדורים ופצמ"רים חולפים לו מעל לראש. הוא גילה שם אומץ לב וקור רוח שמאוד אפיינו אותו. זה צבא לא מוסרי? כשהיה נכנס לבתים פלסטינים הוא לא הרשה לחיילים לשבת על הספות ודאג שינקו את הבית כשיוצאים ממנו. המוסריות הזו היא שמביאה את הניצחון".

     

    לסיום, הקרבתם בן למען המדינה. מה הייתם מבקשים "בתמורה" מעם ישראל?

     

    "כולנו

    חיים כעם במדינה הזו בזכות ההקרבה של הדורות שלפנינו. תראה את התנאים שבהם חיו פה בעלייה הראשונה והשנייה והשלישית, ובאילו מקומות חי היום עם ישראל, באיזו מסירות נפש. אנשים מוסרים את נפשם יום-יום בחינוך, בעבודה עם נוער במצוקה, בהתיישבות ובחקלאות, ויונתן רק מצטרף לדבר הזה. לא מגיע לנו על זה משהו מעם ישראל. כבר קיבלנו".

     

    "יהונתן הלך אבל לא נעלם. הוא עבר מעולם אחד לעולם אחר. אנחנו ממשיכים אותו בעשייה, לוקחים את המידות שלו – טוב, יושר ומוסריות – בתוכנו, וממשיכים הלאה. זו המתנה הכי גדולה שלנו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים