העוצמה שבסבתאות

"ברוסיה זה לא היה כך. משהו פה באוויר עושה לך את זה. אי אפשר לגור בארץ בלי ללדת לפחות עוד ילד. האור, החיוך של אנשים, המעורבות שלהם כשאני מטיילת עם הילדה בעגלה. קר לה, חם לה, שימי לה עוד סוודר, את לא רואה שהשמש על הקטנה? כך נוזפים בי. כל הרחוב מגדל לי את הילדה". כך מספרת חברתי שעלתה מרוסיה עם ילדה גדולה, והביאה לעולם תינוקת מקסימה, צברית למהדרין. והיא לא היחידה. רוב העולים מחבר העמצים הסתפקו בילד בודד, אבל מחזה של שלושה וארבעה ילדים בארצנו, גם במשפחה חילונית, הוא שגרתי ומוכר.

ישראל היא מדינה צעירה. מדינה של ילדים. ומי שירצה יאמר: מדינה של יותר סבים וסבות, וחלק ניכר מהם צעירים. מאד צעירים. זו אינה תופעה מובנת מאליה. בני הדור ההופכים כעת לסבים וסבות, גדלו בחלקם הגדול בלי הורי-הוריהם. בלי אוכל, חיבוקים וסיפורים, שיש רק בבית של סבתא וסבא. בלי השבט המשפחתי, שהיה כה מרכזי בסיפור החיים היהודי.

חלוצים שעלו בגפם, יוצאי אירופה וצפון אפריקה, שאיבדו בשואה את הסבים והסבתות שכלל לא הכירו. גם סבים וסבתות שנכחו פיזית, לא תמיד התאפשר להם להיות נוכחים רגשית. חלקם לא רצו לספר, חלקם לא יכלו לחלוק. ביקשו שלא להעיק. רבים השתדלו להשתתף ככל יכולתם בבנייה מחדש, להשתלב במלא כוחם ברעננות הצעירה, הסוחפת והמנחמת. אך הטראומה ההיא מלווה אותם כל חייהם, ולפרקים מקשה ביצירת קשר עם הילדים והנכדים.

לא עוד. דור מקימי המדינה, שנולדו לאחר השואה, הם היום הסבים והסבות. הם סוגרים יום יום את החלל שנוצר. את ההיסטוריה הסבתאית והסבאית שנגדעה. את מה שלהם לא היה. אמנם רחוק מאד ממלואו של החלל, ועוד ארוכה הדרך. 

מבחינה דמוגרפית העם היהודי אמנם רחוק מלחזור לקדמותו (18 מיליון יהודים בעולם לפני השואה, לעומת 11-12 מיליון כיום), אבל מבחינה של תיפקוד לאומי והוויה משפחתית – חזרנו לנורמאליות.

"שְאל אביך ויגֶדך, זקניך ויאמרו לך". זהו הסלוגן שזכויות היוצרים שלו שמורות למשה רבנו. מילותיו של משה הנאמרות על סף הכניסה לארץ ישראל – משמשות כמוטו של שרשרת הדורות. זהו הטיפ שהפך את העברת הידע מדור לדור למשימה החשובה ביותר בעיני הורים יהודים במשך אלפי שנים. בהודו, במרוקו, בגרמניה ובספרד. בכל מקום בו גרו יהודים. גם כאשר בבית לא הייתה פרוסת לחם, את הילד שלחו לחדר, לבית הספר ול"מורי". תמיד דאגו שיהיה מי שיספר וילמד.

לרבים מבין מי שגדלו פה לפני דור אחד בלבד. וזה כלל לא מזמן, השרשרת הזו נותקה. לחלק ניכר מאתנו לא היה סבא. לא הכרנו את סבתא. השרשרת עמדה בסכנת ניתוק.

המלחמות, המשברים הכלכליים, הטרור, האיום החיצוני הבלתי פוסק – כל אלו היו עלולים להביא לכך שהריבוי הטבעי של היהודים בישראל יהיה נמוך. אבל לא. הוא גבוה ונשאר גבוה, ודאי ביחס לעולם המערבי, וגם ביחס לרבים משכנינו. 

על בסיס הערכות ה-CIA לשנת 2009, ממוצע הילדים לאשה בישראל יהיה 2.75 – יותר מהממוצע העולמי (2.58), יותר מארה"ב, בריטניה, צרפת, אירלנד, בלגיה, גרמניה, קנדה, ממוצע האיחוד האירופי. וגם יותר מאשר במצרים, מרוקו, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות, ירדן, לבנון, אלג'יריה, תוניסיה ואיראן. בסך הכול אנחנו במקום ה-81 מתוך 223 ממדינות העולם.

הנה סיבה אמיתית לאופטימיות. זה דור העתיד שלנו, עם כל הביקורת שלנו עליו. זו ההבטחה להמשך אחיזתנו כאן בארץ הזאת. ילדים שיש להם סבים וסבות, מעורבים ופעילים בחייהם. זהו חלק מחזונם של נביאי ישראל, שהיה נר לרגליהם של מקימי המדינה: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח').

ד"ר עליזה לביא מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן