שתף קטע נבחר

דברים שרואים משם

התערוכה "חולולו", שמוצגת בגלרייה 8P, מציגה אוסף עבודות של ישראלים ששהו בחו"ל וזיהו את ישראל מכל אובייקט, החל מערימת חציר ברומניה ועד להצטרפות למסע צייד

היציאה של ישראלים לחו"ל ע"פ רקפת ויינר-עומר, אמנית ואוצרת התערוכה "חולולולו", ספוגה תמיד בחרדה; בטקסט התערוכה היא כותבת כי "הצורך לנסוע לשם במטוס, מעל ים, באוויר, והישראליות הספוגה חוויות של בושה וגאווה, רגישות יתר וזיכרונות קולקטיבים מפלצתיים, ממוססת אולי את החרדה הגדולה מכולן - הפחד לפגוש בישראלים אחרים”.


"גילה כי היא ישראלית כמוהו". העבודה של בועז ארד

 

על השם "חולולולו " אומרת ויינר עומר שהוא "שילוב בין חו"ל והאובססיביות הישראלית התמידית לנסוע ולנסוע". מעניין להיזכר בטקסט המכונן של האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ "על המקום", בו הוא נע ונד כדבריו: "במנעד שבין המאמצים לאתר את 'המקום הישראלי' לבין הניסיון לנסח מקום כתופעה אנושית, אנתרופולוגית, כללית, כוללת, שישראל היא צורה אחת שלה, ייחודית ככל שתהיה.

 

גורביץ' ממשיך: "כל מקום הוא גם הכללה של פרטים וגם פרט בתוך הכלל - חברתי, מושגי, גיאוגרפי, רגשי. אחד מכללי המקום הוא הזמן והתקופה. בתקופה הנוכחית מקום לעולם אינו נייטרלי, הוא ספוג וטעון בהיסטוריה ובפוליטיקה ובסיפורי חיים".

 

הפוליטיקה, האידיאולוגיה וההיסטוריה עליה מדבר גורביץ אינה נוכחת בתערוכה באופן ישיר (למרות שהגלריה ממוקמת ביפו, אתר טעון היסטורית ומזמינה דיון נפרד). במקום זה מופיע הספק וסימני השאלה לגבי המקום והישראליות.

 

ישראל בכל מקום

"חולולו" עוסקת במיתולוגיות מקומיות ומופעים שונים של ישראליות הצפים בנסיעה לחו"ל; דומה כי האמנים הישראלים המציגים בתערוכה (צלמים ואמני וידיאו) זיהו מתוך נקודת מבט של תיירים, דיירים או סטודנטים בחו"ל תבניות או סמלים מהבית בכל אשר פנו. לפעמים הם גם פגשו ישראלים כמוהם בלי שבכלל התכוונו.

 

זיהו ישראליות בכל דבר. עבודה של לילך וולך

 

זה מה שקרה לאמן בועז ארד, שצילם במוזיאון בברלין אישה בעלת תסרוקת הדומה לצמרת עץ וניצבת מול העבודה של רודני גראהם. ארד גילה, בסופו של דבר, כי היא ישראלית כמותו. נדמה שהישראליות היא כמו צל שרודף אחרינו והיא חקוקה בתת מודע הקולקטיבי, כך ניכר גם בעבודה של אורה ראובן - ראובן צדה במצלמתה עגלה עם סוס וערימת חציר ברומניה, כזו שנראית כאילו נלקחה הישר מסצנה חלוצית במושבה של פעם.

 

לא רק ישראלים רודפים אחרינו לחו"ל, גם סימבולים עוברים איתנו ונבדקים בחיוך על רקע תפאורה של ארץ אחרת. חיה רוקן מציגה למשל את הבלסנות הישראלית המוגשת לצופה עם חצי אבטיח. היא עשתה זאת ב"רזידנס" בו שהתה. במיצג היא תוחבת את פניה לתוך אבטיח, המאדים את פניה ומטפטף לה על הבגדים.


חי בתוך האוטו. אייל כץ 

 

התקת האבטיח (אובייקט בעל מטען סימבולי מוכר ומשומש לעייפה) ממקום משכנו הטבעי אל הניכר בוחנת בהומור את מעמדו של הסמל האקזוטי, שזז לטריטוריה זרה שם הנמענים (קהל של סטודנטים זרים המוחאים לה כפיים) אינם ישראלים.

 

הומור מופיע גם בשם התערוכה המתחרז עם "טרולולולו", ועשוי להזכיר קולות התלהבות בשמחות מסורתיות. אלא שהתערוכה, יותר משהיא בוחנת מסורות וריטואלים מקומיים, מבקשת להאיר (כמיטב המסורת הפוסטמודרנית) דווקא מיתולוגיות חסרות פשר ומופרכות.

 

מוטיב הרכב כבית

"כאן ביתי כאן?" השם שהעניק אייל כץ לעבודה שלו, מגיע, לדוגמה, עם סימן שאלה גדול. העבודה המוצגת היא הרכב הפרטי שלו המוצב על הכביש ליד הגלריה. כץ פיסל שלוש שנים בתוך הרכב והפך אותו למשכן ארעי מלא גאדג'טים. ה"דש בורד" הפך לתבליט שמתאר מפה קטנה משובשת של ארץ ישראל, ובה ים המלח זורם בכיוון הלא נכון.

 

מוטיב הרכב כסוג של בית ועיסוק בנדודים ובזהות האדם כתלוש הופיעה בעבר גם בעבודה E-10 שהציב פיליפ רנצר במוזיאון פתח תקווה. שם הוצג הרכב במרחב התצוגה המוזיאלי והתצוגה לא נסעה איתו לכל מקום. בניית קיטים קטנים המחקים סביבות ביתיות או קרוונים מעוצבים נעשתה בעבר גם על ידי האמנית האמריקאית אנדריאה זיטל, ועבודות אלה הוצגו בין היתר במוזיאון המוקה בלוס אנג'לס, מתוך סביבות דומסטיות סטריליות ומנוכרות.

 

חווית המעבר למקום אחר נוכחת לא רק דרך הדימוי של רכב- בית. כך למשל מתעד האמן איתי זיו בוידיאו משעשע את הצטרפותו לקבוצות איזוטריות מקומיות; הוא יוצא עם חבורת גברים לצייד, שר במקהלה של נשים מבוגרות ועוד. העבודה מזכירה במהלך שלה את העבודה "You Could Be Lucky" של יעל ברתנא, שתיעדה מרוצי סוסים באנגליה, או עבודה אחרת בה צילמה חבורת בעלי גי'פים שועטת על דיונות של חול. ההבדל ביניהם הוא הנוכחות של האמן והשתתפותו המלאה בפעילות הקבוצתית.


צילום אחרון לפני המוות. נטע זוהר

 

נוכחות הצלם קיימת גם בצילום מרגש של נטע זוהר, אמנית צעירה שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל 31; זהו צילום שצולם בנסיעה האחרונה שלה לתורכיה, והוא האחרון שהציגה לפני שנפטרה. בעבודה היא מתעדת את השתקפותה במראה בשירותים, כשהיא חובשת לראשה כובע צמר ומישירה מבט למראה ולקיר ירוק המשתקף בה יחד עם ראש של אישה.

 

הגלריה 8P, בה מוצגת התערוכה, היא גלריית שיתופית של אמנים, השוכנת בפאתי תיאטרון נגה ביפו. היא מאגדת אמנים שהחיבור ביניהם נשמע ברגע הראשון הזוי ובלתי אפשרי. בין חבריה נמצאים אורה ראובן, אמנית בת 60 המציירת בין היתר גברים בעירום, שפונים אליה בבקשה שתצייר אותם,דרך האתר שלה.

 

לצד ראובן ישנה אנה ברשטנסקי, אמנית, יחצ"נית, גולשת גלים, שותפה בעיתון סקס ורכזת אמנות בעיתון

התרבות "מעיין"; כרמלה וייס, אמנית כבת 50 עם עבר בהיי-טק בדרך לתואר שני באמנות; רועי יריב, אמן צעיר שאמון על הפקה וקידום מכירות בגלריה ורקפת ויינר- עומר עצמה.

 

ויינר עומר הכינה לנו כבר הפתעות אוצרותיות בעבר, כשביקשה מאמנים בתערוכה "ארטופיה" להכין מתנות לקהל וערכה הגרלה . בנוסף,  פרסמה בעבר מניפסט בו קראה לנשים לא לעבוד ולתת לגברים לפרנס אותן. השנה זכתה בפרס עידוד היצירה והיא עתידה להציג בעוד חודש בתערוכה "פקטורי" ב-MOBY.

 

  • "חולולו" גלריה 8P, פוריה 8, יפו  

  • משתתפים: בועז ארד, קרן גלר, נטע זהר, איתי זיו, לילך ווייס- אנגולד, רועי יריב, אייל כץ, רינת קוטלר, אריאל קן, אורה ראובן, הלל רומן איתי רותם וחיה רוקין.
  • שעות פתיחה: ד' - ה' 16:00- 19:00 ו' – ש' 11:00 -14:00, נעילה: 28.05

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
חציר ברומניה שמזכיר את ישראל. אורה ראובן
צילום: אורה ראובן
כאן ביתי כאן? של בועז ארד
צילום: בועז ארד
לאתר ההטבות
מומלצים