1 במאי: רלוונטי מתמיד

טור זה מוקדש לפועלי "עוף העמק" ופרי הגליל", לסגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה, לכל הנאבקים בהפרטה, בקיצוצים, בפיטורים, לכל המחפשות מקום עבודה, לכל אלה היוצאים ב-1 במאי להפגין בחוצות העיר.

אמנם לא כולם יגיעו להפגנות בתל-אביב-יפו, בחיפה, בנצרת, בירושלים ובעכו. לא, בהחלט לא כולם הגיעו להבנה שאנו חיים בחברה מעמדית, ולכן עוני הוא תמיד תוצאה של צבירת עושר בידי מעטים.

רבים מדי סבורים שפיטורים ואבטלה הם בעייתם האישית, ולא הדרך בה המשטר הקפיטליסטי מארגן מחדש את הסתירה המהותית בין העבודה השכירה לבין השליטה הפרטית בתאגידים, בתקשורת, בטכנולוגיה ובעושר.

ובכל זאת, המשבר הכלכלי העולמי שחשף את שלל התרגילים הפיננסיים בדרך להתעשרות של מעטים, וגם את האסון שנחת על מיליונים שאיבדו מקום עבודה ו/או את ביתם – מחזיר למרכז השיח הציבורי את השאלות החשובות באמת.

זוכרים שבנימין נתניהו בכהונתו כשר האוצר, הסביר לנו שהשכר בנמלים גבוה מדי, ולכן חייבים להפריט אותם? זוכרות שאמר שקצבאות הילדים, הקשישים והחד-הוריות מכופפות את גב הכלכלה, ולכן חייבים לקצץ בהן? זוכרים שהפחיד אותנו, שקרנות הפנסיה הציבוריות מתמוטטות, ולכן צריך להעבירן לניהול חברות פרטיות? ובכן, שחקו את השכר ואת הפנסיה, קיצצו בקצבאות והפריטו כל דבר שזז. אך מכירת החיסול הזאת של זכויות העובדים, הנשים, הגימלאים והילדים לא רק לא מנעה את המשבר הנוכחי, אלא ממש הובילה אליו.

חישוב שערכתי לפי נתוני דו"ח בנק ישראל 2008 הניב את ההשוואה המחכימה הבאה: ב-2008, לעומת 2004, השכר הריאלי למִשרת שכר עלה ב-3%. אך באותן שנים בדיוק עלה התוצר לשעת עבודה במגזר העסקי (כלומר, התפוקה של העובדים) ב-15%. במלים אחרות, התפוקה של העובדים גדלה פי חמש(!) מהר יותר מאשר הגידול השכר. פירות התפוקה שגדלה זרמו בעיקר לכיסים ולכספות של האלפיון העליון, ולא לידי העובדים השכירים.

מערכת כזאת של חלוקת תוצאות מאמציהם של העובדים, גורמת לכך שהעובדים בכללותם מייצרים הרבה יותר, אך לא יכולים בעצם לקנות חלק הולך וגדל של פירות עבודתם. והתוצאה הבלתי-נמנעת של הצטברות העודפים היא משבר כלכלי. נכון, ההון בעידוד הממשלה נקט בתרגילים פיננסיים שדחו את המשבר ויצרו אשליה של צמיחה כלכלית, אך המשבר חשף לבסוף גם את ערוותם של התרגילים האלה.

החוקיות העיקשת הזאת נחשפה כבר לפני 160 שנה בידי מרקס. היא ידועה גם לשותפים לברית הון ושלטון. לכן הם נערכים מראש להתמודדות עם העמקת הניגודים המעמדיים במגוון האמצעים העומדים לרשותם.

שאלת העבודה המאורגנת

אורי יוגב, שמונה על-ידי נתניהו למלא את התפקיד הכלכלי הבכיר בלשכת ראש הממשלה, היה הממונה על אגף התקציבים בימי נתניהו באוצר. בראיון לרגל סיום תפקידו זה נשאל יוגב מה לדעתו הישגו הגדול ביותר. הוא השיב ללא היסוס: "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל". יוגב והבוס נתניהו אכן פעלו בשיטתיות להשגת מטרה זו, בין היתר באמצעות הפרטות ועידוד ההעסקה של עובדים באמצעות חברות כוח אדם.

הם לא הביאו בחשבון, שדווקא בשנים האחרונות גואה גל של התארגנויות עובדים (ראו שביתת המנחים באוניברסיטה הפתוחה, מאבקי המאבטחים והמלצרים ועוד). אך הם בהחלט ינצלו גם את המשבר הכלכלי הנוכחי, כדי לנסות ולשבור את העבודה המאורגנת. נתניהו כבר שם על הכוונת את העובדים המאורגנים בחברת השמל, בנמלים ובמערכת החינוך.

שאלת העבודה המאורגנת היא שאלה חברתית מרכזית, שכן הארגון הוא כלי ההגנה היחיד של העובדים במאבקיהם למען זכויותיהם מול מעסיקים, הדורשים יותר ויותר תפוקה תמורת שכר שאינו עולה. אך עבודה מאורגנת היא גם שאלה מרכזית בכל הנוגע לדמוקרטיה.

האוליגרכים, שגרפו את השמנת של עליית הפריון והעסקות הפיננסיות, רוצים לנהל את המדינה ישירות ובלי להיתקל בהתנגדות של עובדים מאורגנים ושל כוחות פוליטיים בעלי השקפות סוציאליסטיות. לשם כך, עושים האוליגרכים ועושי דברם לפילוג העובדים באמצעות הסתה לאומנית (נגד הערבים, נגד עובדים זרים), פיטורים של עובדים ערבים (ראו פועלי הרכבת), חקיקת חוקים של סתימת פיות, העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת ועוד.

אחת המשקולות המקשות כיום על העובדים להתמודד עם המתקפה של ההון והשלטון, היא המדיניות של עופר עיני, יו"ר ההסתדרות. מדיניות זו "מנדבת" את העובדים לשלם את מחיר המשבר הכלכלי, אינה משמיעה קול נוכח פיטורי הפועלים הערבים ברכבת, ועושה ממש מעט כדי לסייע לעובדים החפצים להתארגן. מתוך אותה גישה, גם ב-1 במאי 2009, הנהגת ההסתדרות אינה מארגנת אירועים והפגנות עובדים.

אך 1 במאי חי וקיים. חניכי תנועות נוער חברתיות, עובדים, נשים, סטודנטים, יהודים וערבים, יפגינו ברחבי הארץ ויניפו את הדגל האדום, דגל מעמד העובדים. כמאמר המשורר הפרולטרי אלכסנדר פן (בפואמה "אחד במאי", 1936):

הקשב: "א-ח-ד ב-מ-א-י" –

זה מתנגן כשם-אש.

הוא בקורות ימי בכתב לוהט חרות.

מה טוב ביום כזה

מפל-קרני-השמש

לקשור על הצוואר, כעניבת חירות!

תמר גוז'נסקי, חברת הנהגות מק"י וחד"ש.