שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אהבה זה כשמרגישים אדום בלב, כמו ריבה

    הוא תיאר לעצמו שוב ושוב את אותו הרגע שבו ללי תקנה לה סופגניה תוצרת המפעל שלהם ותנגוס בה כדי לגלות שזרם חם של ריבה אדומה פורץ מתוכה, מכתים את השפתיים, את הפה, את החולצה, את כל מה שעומד בדרכו. סיפור לתחילת השבוע

    תקשיבי, ילד אחד עובד אצל אבא שלו במפעל אפייה שבבעלות המשפחה כבר הרבה דורות. בחופשות מבית הספר הילד לומד במפעל את כל סוגי התפקידים. מהאופה הפשוט, דרך האחראי על הייצור ועד למנהל הגדול בחדר ההוא עם השטיחים, בקומה העליונה. בעיקר הוא לומד לחבב את העובד שעומד בקצה פס היצור וקוראים לו אדון שמשון. שם כזה של פעם.

     

    לא אמרתי לך, הילד הזה הוא בן 12. יום אחד הוא פוגש ילדה מתחת לעץ התות שמול המפעל שלהם. ללי, קוראים לה. היא היתה בדיוק בגיל שלו, ובגובה שלו, וגם צבע העיניים שלה היה כמו שלו, מין שילוב של ירוק ואפור, ואולי עוד איזה צבע או שניים, ואפילו הבגדים שלבשו תאמו באיזה אופן.

     

    הוא אמר לה, "שלום אני אדי, את יושבת במקום הקבוע שלי תחת העץ".

     

    ואז היא אמרה לו את המשפט הארוך והמוזר הבא: "אני מכירה אותך, אדי, או את המשפחה שלך, ואני חושבת שחבל שהסופגניות יוצאות מהמפעל שלכם כמו שהן יוצאות, כי אם רק היתה בהן יותר ריבה, כולם היו אוהבים אותן הרבה יותר, את זה אני מבטיחה לך, אדי".

     

    הוא אמר לה מיד שהוא יכול לסדר את זה בלי בעיות. ואז הוא נבהל קצת, כי הוא לא היה בטוח איך הוא יכול לסדר את זה בלי בעיות, וזה כבר התחיל להרגיש כמו בעיות. אבל לפני שהספיק להתחרט ולבטל את השבועה תחת עץ התות ללי ביקשה, אם אפשר, לדאוג שהריבה תהיה חמה מספיק כדי שהסוכר על הסופגניה יימס בתוכה.

     

    מסתבר ש ללי אהבה ריבה, ואהבה סוכר, ואהבה סופגניות עם הרבה ריבה וסוכר (אדי, לעומתה, בכלל לא השתגע על סופגניות).

     

    הוא חזר למפעל מתנשף, וטרף אולי שלוש סופגניות בזו אחר זו. תארי לעצמך את בני המשפחה שלו מביטים בילד הזה, שגדל כמו כולם אל תוך העסק המשפחתי, שלמד להתייחס אל הלחמים והלחמניות והסופגניות החמות בריחוק מסוים של מי שיש לו הרבה מדי מדבר שהוא צריך רק במידה, ורואים אותו מכניס אל תוך הפה, בבהילות כזאת, סופגניה אחרי סופגניה אחרי סופגניה.

     

    זאת היתה אולי הפעם הראשונה שהוא נשבע למישהי

    זה קרה מהר. זאת היתה אולי הפעם הראשונה שהוא נשבע למישהי, נתן את המילה שלו, כמו בני המשפחה המבוגרים שהיו עושים את זה הרבה. במשפחה שלו אהבו להישבע ולהבטיח ולתת מלים שאחרי זה מוכרחים לקיים. גם לו היתה סוף סוף התחייבות לקיים.

     

    זה לא היה פשוט. לסופגניות היה מתכון קבוע, והן יצאו כך, באותה הצורה ממש, הרבה מאוד שנים. אדי הלך לקצה פס הייצור, אל המקום שבו תמיד עמד שמשון, ואמר לו בשקט, "אתה יכול להוסיף ריבה לסופגניות האלה?"

     

    שמשון הסתכל על אדי כמו על משוגע.

     

    אבל אחרי שסיים להביט באדי כאילו היה משוגע, ואחרי שסיים לצחוק, הוא עמד מול אדי, שאותו אהב כמו הבן שלא היה לו מעולם, ואמר, "אתה יודע מה..."

     

    היית צריכה לראות את אדי. הוא קיפץ כמו ילד קטן. הוא היה עדיין ילד, ובכל זאת, איזו שמחה. הוא תיאר לעצמו שוב ושוב את אותו הרגע שבו ללי תקנה לה סופגניה תוצרת המפעל שלהם ותנגוס בה כדי לגלות שזרם חם של ריבה אדומה פורץ מתוכה, מכתים את השפתיים, את הפה, את החולצה, את כל מה שעומד בדרכו.

     

    הוא תיאר לעצמו כאילו כל רגע הוא אותו רגע. הוא היה מאושָר.

     

    הוא רץ הביתה. הוא צעק, ל-לי!, למרות שאף אחד מבני המשפחה שלו לא שמע אותו עושה את זה. מישהו שעצר אותו בדרך - זר מוחלט - רק כדי לספוג מעט מהשמחה, גילה לו שאהבה זה כשמרגישים אדום בלב.

     

    אחרי שסיים להתרגש בבית, ליד האחים שלו וההורים והסבא והסבתא ואחת מבנות הדודה שלו שבאה לסופשבוע, המשיך להתרגש בחוץ. הוא יצא אל העיר, והסתובב ברחובות, שעה ועוד שעה ועוד אחת, ובשעה ההיא, השלישית או הרביעית, הוא הגיע לאותו רחוב שבו ראה את ללי, הולכת יד ביד עם הילד ההוא.

     

    הוא היה שמח עד שהגיע לרחוב ההוא וראה אותה, וראה אותו, את שניהם. הם החזיקו ידיים.

     

    היא לא סיפרה לו עליו.

     

    אדי המשיך ללכת ברחובות. הוא הלך והלך. בינתיים הסופגניות כבר חולקו בכל העיר. לפי גירסה אחת של הסיפור, אדי הסתובב במשך כל הלילה ברחובות העיר, ובבוקר שלמחרת הסופגניות הגיעו אל העיר ונקנו בהמוניהן.

     

    דמייני לעצמך, אדי הולך ברחוב, עצוב, המבט שלו כבוי, והמוני אמבולנסים דוהרים ברחובות, כי האנשים כולם פצועים עכשיו.

     

    הסופגניות!

     

    כולם אכלו, והריבה של שמשון... אף אחד לא תיאר לעצמו שכזאת כמות של ריבה חמה תפרוץ החוצה, והבגדים הוכתמו ברגע, גברים נשים וילדים, כולם אכלו מהסופגניות וכולם התמלאו בנוזל האדום הסמיך על החזה שלהם.

     

    כמו פצעים גדולים שנפתחו בלב.

     

    אז האמבולנסים דוהרים, ואדי הולך ברחוב, עצוב, אולי בוכה, הוא בוכה, בטח שהוא בוכה, הוא כבר חשב שללי היא משהו מיוחד, הוא עדיין חושב ככה בזמן שהוא הולך ברחוב, יש לה את העיניים האלה בצבע של העיניים שלו ואת החיוך הזה.

     

    האמבולנסים מפנים את הפצועים מהרחוב. את כל האנשים שרצים עכשיו אחוזי בהלה ברחובות. והוא ממשיך ללכת. וחושב עליה. וכל הרעש מסביב... הרבה מאוד רעש. ילדים בוכים, אמהות מבוהלות, אבות בהיסטריה.

     

    זה כואב לראות את האדם שאתה אוהב הולך ברחוב ומחזיק יד למישהו שהוא לא אתה. זה בטח לא קל. בכל אופן, אדי, עוצר ליד חנות קטנה ברחוב שבו הוא נמצא, והמוכר מגיש לו את הסופגניה, תוצרת המפעל ששייך למשפחה שלהם, והסופגניה גדושה בריבה חמה, כמו שללי אוהבת, ואדי נוגס בסופגניה והריבה נוזלת לו על החולצה, וגם מעט על השרוול, אבל לאדי לא איכפת עכשיו.

     

    מישהו שרואה את אדי ברחוב שואל אותו אם הוא מרגיש טוב. אדי לא מספיק לענות לאיש וכבר נעצר אמבולנס ושני אנשים שיורדים מתוך האמבולנס תופסים את אדי ואומרים לו שיהיה בסדר ושיחזיק מעמד ושהוא לא היחיד, ואומרים: "עכשיו אנחנו לוקחים אותך לבית החולים".

     

    בבית החולים משכיבים אותו מיד על מיטה. הוא מאובחן. "מצב לא קל", אומר הרופא המטפל. הוא שואל את האחיות שעומדות ליד אדי אם הן שמעו על סיפור בשם פרח לב-הזהב. זה הסיפור על הילד שאמו היתה חולה והיו צריכים להביא לה את פרח לב-הזהב, רק אותו ולא שום דבר אחר, כדי שתבריא. הרופא שאל, כי הוא הבין מיד. הילד הזה, אדי, לא יחלים עד שיביאו אליו את אותה אחת שבגללה התחילו העניינים להתגלגל.

     

    ללי לב-הזהב.

     

    המצב של אדי מחמיר עוד ועוד. עוברות שעות מעטות, ואדי כבר בסכנה אמיתית. בבית החולים עורכים התייעצות ובסופה מחליטים לשתף את המשטרה.

     

    הניידות לא מוצאות את ללי. ללי הולכת באותה שעה עם אותו הילד שאיתו הלכה קודם, ברחוב צדדי, מרוחק. הם מחזיקים ידיים, וכשהם מגיעים לשלולית באותו הרחוב, הילד קופץ ראשון מעל השלולית וקורא לללי לקפוץ אחריו.

     

    ללי לא ממהרת לקפוץ. מסתבר שכמו שהיא אמיצה ויודעת לבקש דברים, ככה היא גם פחדנית ויודעת להסס או לעצור מול דברים אחרים. זה מגיע אצלה במנות שוות. היא לא רוצה לקפוץ מעל השלולית, למרות ש זאת לא השלולית הגדולה בעולם.

     

    בינתיים הילד קורא לה, "תקפצי, זה קלי קלות, 'חת-שתיים".

     

    היא אומרת לילד שהיא לא מאמינה שהיא יכולה לעבור את השלולית. אחר כך היא חוזרת על אותו משפט עוד חמש או שש פעמים, וכשהיא שומעת מהילד שאין לה מה לדאוג, שהכל יהיה בסדר, שהשלולית ממש קטנה, רק אז היא נעמדת קרוב לשלולית, כאילו בוחנת את הרצינות של השלולית, ומתרחקת כדי לקחת תנופה ומודיעה שהיא מוכנה לקפוץ.

     

    היא קופצת. ומחליקה. היא לא העריכה נכון את הגודל של השלולית, או שזינקה רחוק מדי משפת השלולית.

     

    ללי כמעט שוברת את היד בהתרסקות אל תוך השלולית. וכשהיא ככה, שכובה בתוך המים השחורים, היא מסתכלת קודם כל אל פני הילד ורואה אותו צוחק.

     

    הוא לא מצליח להתאפק. זה מצחיק אותו. הוא צוחק.

     

    היא אומרת לו שהוא מנוול ומיד קמה בכוחות עצמה מהשלולית, היד שלה כואבת, אבל כואב יותר הרגש הפגוע. לכן היא קמה, ושוכחת מהיד, ובלי להסתכל שוב בפניו של הילד היא מסתובבת לאחור וצועדת חזרה, אל הכיוון ממנו הגיעו.

     

    אמבולנס אחד נעצר ליד ללי, כי ללי נאנקת מכאבים

    היא הולכת ברחוב לבדה, והאמבולנסים משתגעים מסביב, צופרים ויללות ואורות אדומים, ואורות לבנים, כל מיני סוגים של אורות וצופרים, ואמבולנס אחד נעצר ליד ללי, כי ללי נאנקת מכאבים, היד שלה מכאיבה לה, ושני אנשים יורדים מתוך האמבולנס שנעצר ומכניסים את ללי לתוכו ומסיעים אותה לבית החולים.

     

    ללי מגיעה לבית החולים, ואני לא צריך להגיד לך לאיזה חדר מכניסים אותה ומי כבר נמצא בחדר. אין הרבה חדרים בבית החולים ההוא, בית חולים קטן, ובכל זאת זה יפה לראות איך ללי מוכנסת דווקא לחדר של אדי.

     

    אדי קם מהמיטה שלו. הוא צועד לעבר ללי. צועד זאת מלה גדולה מדי. הוא בסך הכל הולך אליה. הוא זיהה את ללי באותו הרגע שהוכנסה המיטה אל החדר, והפנים שלה היו שם, בשבילו. והיא, היא מזהה אותו עכשיו, ומחייכת. היד שלה כואבת פחות.

     

    והיא אומרת לו שהסופגניות של המפעל של המשפחה שלו יצאו כל כך טעימות השנה, בדיוק כמו שהיא אוהבת, והיא שואלת אותו אם זה קשור איכשהו לשיחה שלהם תחת עץ התות.

     

    אז אדי אומר לה...

     

    לא, הוא בכלל לא אומר לה. הוא פשוט מרכין את ראשו ומהנהן. בקושי אפשר לראות שהוא מהנהן.

     

    היא מנשקת אותו. פעמיים.

     

    והוא חושב שיום כמו זה לא יהיה לו בחיים.

     

    והיא לוקחת את היד שלו ביד שלה ומחייכת אליו. היא חושבת שאם מה שהיא מרגישה עכשיו זה מה שתרגיש תמיד, אז תמיד ולעולם היא תאהב את הילד הזה שעומד בראש מורכן ליד המיטה שלה, קצת עצוב וקצת שמח.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: jupiter
    הוא נבהל קצת, כי הוא לא היה בטוח איך הוא יכול לסדר את זה
    צילום: jupiter
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים