לכתוב בשמחה את הצער

אחרי קריירה ענפה וארבעה פרסי מולייר, המחזאי היהודי הצרפתי ז'אן קלוד גרמברג, לא האמין שיגיע תורו של פסלון חמישי; לא מתוך צניעות, אלא כיוון שהזמן חלף ורוחות חדשות מנשבות. "חשבתי שגמרו איתי, שהגיע תורו של הדור הצעיר", הוא אומר בשיחת טלפון מביתו שבפריז, ימים ספורים לאחר קבלת פרס מולייר למחזה "לארץ המובטחת", שמציג במקביל בצרפת ובישראל.

הזכייה היתה ללא ספק מפתיעה, בעיקר כיוון שמדובר בהפקה קטנה, שעלתה על במת תיאטרון Rond Point בשלב מאוחר יחסית בעונה. "לא חשבתי שיש לי סיכוי, כיוון שמעטים מחברי וועדת הפרס ראו את ההצגה, אני משער שההצבעה קשורה גם במוניטין".

על המוניטין של גרמברג אין עוררין, וגם הנושא הטעון שבו עוסק המחזה -שיתוף הפעולה של החברה הצרפתית עם הכובש הנאצי בימי מלחמת העולם השנייה והפקרת אזרחיה היהודים - מקופל בהחלטה על מתן הפרס המרכזי של העשייה התיאטרונית בצרפת.

"לא ממש. אחרי הכל הנאציזם ותוצאותיו עדיין נוכחים לא רק בצרפת, אלא בעולם כולו. אני חושב שיש משהו שנשאר עדיין בלתי מובן, מזעזע ומפחיד שתמיד ילווה אותנו. זו היתה תקופה שבה הסולידאריות יכולה היתה לשחק תפקיד חשוב והאדם יכול היה להשפיע על מהלך ההיסטוריה. זה נדיר".

מתוך "לארץ המובטחת" (צילום: גריסטיאן סיברן) 

המחזה הוא פיתוח של זיכרון ילדות שהופיע בספרו של גרומבר, "Mon Pere, Inveantaire". בספר, שראה אור ב-2003, סיפר גרמברג בקצרה על רופא השיניים שלו ורעייתו שאיבדו את בתם הבכורה במשרפות באושוויץ, ואת בתם השנייה לכנסייה הקתולית בה הוחבאה בזמן המלחמה. "עבדתי על פרויקטים אחרים לגמרי, אבל אחרי שנודע לי שהבת שהפכה לנזירה עודה בחיים - הסיפור של רופא השיניים שלי ואשתו חזר וחלחל.

הם הפכו לחלק ממני, ייצגו בשבילי את הכאב האיום של חיים שנגמרו שם", אומר גרמברג.

גרמברג החל בתהליך הכתיבה, סירב להיפגש עם הניצולים, וביקש להישאר עם זיכרון הילדות כמו שסופר לו על ידי אמו. "הלכתי למרפאה כדי לטפל בשינים. אמא שלי הלכה לשם בכדי לשמוע מה חדש עם הבת החיה. אני לא בטוח שמה שאמא ספרה לי משקף במדויק את המציאות, אבל זה לא חשוב. כתיבה עלילתית היא בדיה מטבע היותה, ולכן הדבר המרכזי הוא לשמור על כנות. יש הבדל מהותי בין לומר את האמת לבין לא לשקר. התפקיד שלי בתוך כל זה הוא לייצר דימויים שייגעו בקורא או בצופה. האמת אינה קיימת מהרגע שההווה הפך לעבר, כיוון שמה שנשאר הוא הזיכרון שלנצח יהיה סובייקטיבי וניתן לפרשנות".

"התיאטרון הוא אמנות של פרשנות, ומכאן אתה יכול לכתוב מחזה נפלא, אבל אם הוא משוחק רע - הקהל יתייחס אליו כאל שקר גדול. צריך לקחת בחשבון הרבה מאוד גורמים כדי להפוך את השקר הזה של התיאטרון לאמת. עם האמת אנחנו יוצרים את האשליה, ובאשליה הזו אנחנו מנסים לגרום לקהל להאמין".

"לא הייתי אומר שאני כותב את עצמי. לעתים קרובות אני כותב סיפורים שקרו לילד שהייתי או כאלה ששמעתי. כמובן שמחזה כמו 'בית המלאכה' שכתבתי, נכתב מתוך הביוגרפיה. מילדות הסתובבתי בבית המלאכה בו עבדה אמי, ומאוחר יותר גם אני עבדתי בבית מלאכה וגם אבי, לפני שגורש ונרצח, ניהל בית מלאכה משלו בבית".

"מנגד, מחזה כמו 'אזור חופשי' בכלל לא מבוסס על זיכרונות שלי, אלא על סיפורים ששמעתי במהלך חיי. אני כותב על נושאים שנוגעים לי, על נושאים שמחזאים אחרים לא יעסקו בהם. אני משער שמעט מחזאים יתעניינו בכתיבת מחזה על בית מלאכה לייצור בגדים, למעט אולי הרולד פינטר, שאביו היה חייט, או הסופר והדרמטורג ז'אן אנוי, שהיה גם הוא בן של חייט".

גרמברג במעמד קבלת פרס מפעל חיים מקרן צרפת-ישראל (צילום: Torn Volf)

אם כותבים אחרים מדברים על חיידק הכתיבה כצורך או יצר שחזק מהם, תחילת הקריירה של גרמברג היתה לחלוטין לא מכוונת. "יד המקרה הובילה אותי לכתוב", הוא אומר, "בתחילת דרכי לא מצאתי עבודה שתפרנס אותי כשחקן, אז כתבתי. לקח לי הרבה שנים להבין שכתיבה היא לא כמו כל מקצוע אחר. אנחנו לא כותבים בכדי להתפרנס אלא כדי לומר דברים, כדי לבטא את עצמנו. אם על הדרך הצלחת גם להתפרנס מזה - אשריך".

לקח זמן עד שגרמברג הגדיר את עצמו כסופר ומחזאי. "היה לי קשה מאוד לומר לעצמי שהמקצוע שלי הוא כתיבה. תמיד הייתי תולעת ספרים. קראתי בעיקר רומנים ובצעירותי הייתי משוכנע שאהפוך למחבר רומנים. אבל איך אדם יכול להתהדר בתואר 'סופר' לאחר שקרא את 'מובי דיק' או את סול בלו? אז פניתי לכתיבת מחזות".

"אולי כיוון שלמעט מולייר ושקספיר התיאטרון פחות הבהיל אותי. סמואל בקט איפשר לי באופן מוזר לכתוב. הכתיבה שלו לא האפילה עליי או חסמה אותי. אולי כיוון שהכתיבה שלו מדוברת בשפה פשוטה ובגובה העיניים, על אף שהיא עוסקת בנושאים מורכבים".

שלום עליכם עשה לי חשק לכתוב  

"גם התרגומים של שלום עליכם עשו לי חשק לכתוב; הרי לך אדם שמדבר בשמחה על הצער. הוא הוליך אותי לתוך עולם שבו הייתי מחויב להשתמש בדמיון, אל תוך ההוויה היידישאית אותה מעולם לא הכרתי, למעט דרך סיפוריו של סבי. שלום עליכם כתב כמו שמגישים יד ללחיצה. היום אני יודע שכותבים כמותם הרשו לי לכתוב".

"זה נכון, אבל צריך להבין שזה לא אומר לאהוב את הצער. אני לא הופך את הצער למשהו אחר ממה שהוא. אם אתה מבקש לחלוק את הצער, אתה חייב לאפשר לקהל לנשום בתוכו. זה בדיוק מה שהסופרים הגדולים של שפת היידיש הורישו לעולם. גם צ'כוב עשה את זה. אנחנו חייבים לספק אוויר, אם איננו רוצים לחנוק ולהיחנק. זה התיאטרון, הוא מאפשר לקהל לבחור בין הצחוק לבכי. אם אפשרת לקהל לבכות ולצחוק גם יחד - הצלחת".

גיבורי המחזה של גרמברג מנסים לשקם את חייהם לאחר המלחמה, ובסופו של יום למודי אכזבות, הם אורזים את המטלטלים וממלטים את עצמם מן העבר אל ארץ ישראל, הם מייצגים לא מעט פרטים מהקהילה היהודית בצרפת, שרואה במדינת היהודית כאידיאל.

אוספים את הכוחות

לגרמברג עצמו יש לא מעט חברים שהחליטו בשנים האחרונות לנטוש את חיי הנוחות בצרפת ולעלות לישראל. "עושרה של הקהילה היהודית בתפוצות לפני הקטסטרופה היה אדיר, ואני חושב שמדינת ישראל מתחילה רק כעת לאסוף מחדש את הכוחות בפזורה. אלה שהגיעו מארגנטינה הביאו עמם את בורחס",

"העולים מרוסיה הביא תרבות אדירה ומצוינות בתיאטרון ובספרות, גם העליות מצרפת, פולין, עיראק ומצרים תרמו את תרומתם. ישראל יכולה היתה להפוך לעוד מדינה קטנה, נציונליסטית ופטריוטית, אבל בכל הנוגע לתרבות, ספרות, קולנוע ומוזיקה - מתחילה לפעפע בה מחדש אותה אנרגיה יצירתית אדירה וחופשית. עבורי זה היה לאורך כל השנים סוג של גילוי".

"הארץ המובטחת זה מקום שאליו אנחנו משתוקקים וכמהים, מבלי שנוכל אי פעם להגיע אליו. כמו תמיד היהודים קיבלו את שלהם גם בהבטחה הזו, אבל מה היתה האלטרנטיבה?".

זו אינה הפעם הראשונה בה גרמברג עוסק בתקופה האפלה של ההיסטוריה האנושית, ובבגידת העולם בקהילה היהודית שחיה בתוכו מאז ומתמיד. השואה נוכחת במחזותיו, אך גם בתסריטים שכתב כמו למשל "אמן" שביים קוסטה גבראס. הסרט, על שתיקת הכנסייה הקתולית, זיכה את השניים בפרס ה"סזאר" לתסריט.

"רק אם נצליח להתגבר על מה שהיה לפנינו, יוכלו לצמוח החנוך לוין והסמואל בקט החדשים. אם ימשיכו להציג את מה שהיה - לא יהיה למחזאות המשך. יש לא מעט כותבים עכשוויים מצוינים שממשיכים ליצור יצירות נהדרות, גם אם כיום נעשה קשה יותר ויותר להעלות מחזאות מקורית על הבמה".