שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זוג או פרט
    כמעט כל להקות הרוק הגדולות בנויות על שיתוף פעולה אמנותי. רק דפש מוד מצליחה לשרוד 30 שנה עם כוח יצירתי של איש אחד, מרטין גור. לדעת שרון מולדאבי, מדובר בהישג נדיר

    לדפש מוד, שתופיע ביום ראשון הקרוב ברמת גן, יש כמה וכמה מרכיבים שסייעו לה להפוך ללהקה ייחודית, אהובה ומשפיעה כל כך. אבל פרט אחד בתעודת הזהות הקבוצתית שלה מהווה סטיית תקן נדירה ביותר מקני המידה המקובלים אצל להקות כה ותיקות ומצליחות. מכולן, רק דפש מוד הגיעה לאן שהגיעה ונשארה בפסגה כשהיא להקה של כותב שירים אחד. אמנם בשני האלבומים האחרונים תרם הסולן דייב גהאן שלושה שירים, אך שמועה עיקשת טוענת שזוהי תוצאה של חוזה פנים-להקתי, שאיפשר לדפש להמשיך לאחר סכנת הפירוק לפני כחמש שנים. אותה סכנה נבעה מתסכולו של גהאן מכך שאינו שותף לכתיבה.

     

    כל הלהקות שהצליחו לאורך שנים למכור עשרות מיליוני אלבומים ולהופיע מול מיליוני צופים, נשענו לפחות על שני כותבים מרכזיים. נכון, לא כולם שרדו 30 שנה באותו הרכב, ללא שום עזיבות או התפרקויות ואיחודים, כמו שבונו ודה אדג' ב-U2. לא כולם כתבו לפרטנרים שלהם אחרי הפרידה שירי שטנה כמו ג'ון לנון לפול מקרטני. לא כולם בזו בפומבי לצורך של בן הזוג האמנותי להמשיך ולהתחרות במצעדים, כמו קית' ריצ'ארדס (שטען בשנות ה-80 שמיק ג'אגר מנסה בפאתטיות להתחרות בפרינס ובמייקל ג'קסון).


    מרטין גור. מצליח להוביל הרכב מעולה ומצליח גם ללא שותף (צילום: גטי)

     

    אבל לכל הלהקות הגדולות, עם ותק של שני עשורים ומעלה, היה תמיד מנוע כפול. לפעמים התגלעו מתחים פנימיים ששיבשו את מאזני הכוח הקבוצתיים, כפי שהיה בפינק פלויד לאחר "הצד האפל של הירח", כשרוג'ר ווטרס השתלט על הלהקה. אבל גם באלבום הגדול האחרון שלהם, "החומה", הרגעים המשמעותיים קרו כשהעוינות בין ווטרס לדיוויד גילמור תדלקה דיאלוג אמנותי, בייחוד בשיר הטוב באלבום ההוא, "Comfortably Numb".

     

    לפעמים היחסים האישיים רעועים מלכתחילה, אבל התוצאה האמנותית, הכסף והתהילה שווים את זה, כשהזוגיות השבירה והתחרות הפנימית מפיקות משניים את מיטבם, כדוגמת דון הנלי וגלן פריי באיגלז. בהמון להקות, כמו הביטלס והפלויד והאיגלז, היו לצד הצמד המוביל יוצרים נוספים שהעשירו עוד יותר את הרפרטואר, את העומק התרבותי ואת הדימוי של העסק שלהם.

     

    היו גם זוגות שלפחות כלפי חוץ נדמו כיחידה אחת, כמו ג'ימי פייג', שהיה הגיטריסט והמלחין והמעבד והמפיק והמנהיג בלתי מעורער בלד זפלין כשהסולן רוברט פלאנט אחראי לתמלילים. אי ההסכמות בין פייג' ופלאנט יצאו החוצה רק אחרי שזפלין התפרקה, וההרמוניה בשנות פעילותה נדמתה כבלתי שבירה.


    טאונסנד (מימין) ו-The Who. שלט בלעדית בלהקה

     

    יש כאן לא מעט מהיסודות ומהסודות שניתן למצוא בכל מערכת זוגית אחרת: הביטחון, האמון, המסגרת, השגרה, המשיכה וההיקסמות ההדדיות, שילוב הכוחות והצמיחה. בניגוד לאמני סולו, במסגרת של להקה ישנה גם האנרגיה הן בעיצוב של צליל קבוצתי, שיישמע דחוס יותר מזה של אמנים יחידים, והן במובן השיווקי-ניהולי, כשאפשר לחלק מטלות ולקחת החלטות ולהיאבק ביחד על החלומות. משברים בזוגיות של מנהיגי הלהקות שימשו בעצמם כחומרי בעירה מצוינים ליצירה, כמו במקרה הזוגיות הכפולה, האמנותית והפרטית, של פליטווד מאק, כשלינדזי באקינגהאם וסטיבי ניקס, וכריסטין וג'ון מקווי תיעדו את התפרקות הקשרים שלהם באלבום הכי מצליח של הלהקה, "שמועות".

     

    יוצר תחת כותרת להקתית

    ולמול העוצמה הזוגית המוכחת, כמעט שלא ניתן לאתר להקות גדולות, הן בנפח ואורך פעילותן והן בהיקף ובמשקל קטלוג השירים שלהן, שסוחב על כתפיו כותב שירים אחד ויחיד. יש הרכבים שהם בעצם חבורת נגנים המתחלפת סביב אמן בודד שמקיים לאורך שנים קריירה משובחת, ואצלם, בניגוד לדפש מוד, היוצר הבלעדי הוא גם הסולן. כאלו, למשל, הן "הקיור" של רוברט סמית' ו"ניין אינץ' ניילז" של טרנט רזנור. סמית' ורזנור הם כותבים-מבצעים מנהיגים, שעיצבו צליל מאופיין ומעדיפים לפעול תחת כותרת להקתית שהיא מותג חזק. ויש הרבה דוגמאות ללהקות של יוצר אחד שזכו להצלחה מסחררת אבל קצרת ימים, כדוגמת "קרידנס קלירווטר ריבייבל" של ג'ון פוגרטי, "פוליס" של סטינג, "הפיקסיז" של פרנק בלאק או "נירוונה" של קורט קוביין.

     

    ריי דייוויס כתב שירים מושלמים ב"קינקס" כמעט 20 שנה, וכמוהו פיט טאונסנד, כששלט בלעדית ב-"The Who". איאן אנדרסון מתפקד עד היום בג'תרו טאל כמנהיג הלהקה הבודד עם רצף הפעילות הכי ארוך בפופ, אבל אנדרסון כבש מזמן את הדחף שלו לכיבוש העולם. אבל להקת אצטדיונים מובהקת, כזו שמשחררת מוזיקה למאסות של מיליונים ברחבי העולם ומצליחה בכך לאורך כמה עשורים? דפש מוד היא היחידה.


    רזנור. מעדיף לפעול תחת השם "ניין אינץ' ניילז"

     

    חברי דפש מוד עובדים יחד כבר יותר מ-30 שנה. מאז עזיבתו החפוזה של וינס קלארק בימיה הראשונים, מרטין גור הוכיח שהוא מצליח להוביל הרכב כה מעולה ומצליח גם כשאין לו שותף להישען עליו יצירתית ונפשית, וכל האחריות לשגשוג העסק מוטלת רק עליו. וכשגור נחלש, מתלבט, זקוק לרעיונות או מבקש לבדוק את הגבולות, אין למולו פרטנר שווה כוחות. אולי הבלעדיות והעצמאות גם משחררות אותו, והן לבטח מעידות על יכולות התפקוד המעולות שלו, וגם על תבונתם הרבה של שותפיו.

     

    לצד התסכול המתמשך, ברור שגהאן שקול ופיקח מספיק בכדי להבין שלמזלו נמצא לרשותו יוצר שהוא נכס עצום, הן ככותב והן כבעל חזון, ושצריך לקבל את סמכותו ומרותו. ועדיין, סביר שלזמר מסורב הכתיבה היה מאוד לא פשוט להתאפק לאורך השנים. ואולי גהאן ואנדי פלטשר ראויים עוד יותר להערכה: נראה שמעט מאוד הרכבים אחרים ידעו, או יכלו, לאפשר ליוצר כה דומיננטי לפרוח במסגרתן מבלי להצר את צעדיו או להתחרות על מקומו בלהקה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים