תראה אותך, אתה נהנה מהדרמה, משברון הלב
כן, אני ילד בחיים שקטים מדי, כן, גם אני מזוכיסט, אוהב-מעוּנה בשקל, ילד שעומד באמצע הרחוב ובטוח שהוא חווה הארה רומנטית כואבת שאינה אלא הבלים של חוסר פרספקטיבה. ככל שכאב לי יותר כך התביישתי בעצמי יותר, וככל שניסיתי להגביר את כאבי הרומנטי, כך התפצלתי והתרחקתי מעצמי
בהתנצלות זו פותח ניקולא פראג את ספרו "הייתי מאחוריך". זאת הסיבה, הוא אומר, ש"חוויה מטופשת לגמרי כמו זו שחוויתי עם אלכסנדרין... נראית לי כמו מהפכה". ההתנצלות הזאת מצלצלת באוזניי בעודי ממשיך וקורא על שברון הלב הילדותי, על הבכי האינסופי ועל הנבירה המאסיבית בתוך רגשות עמוקים-לכאורה, התעמקות ודיונים נרחבים על מהות האהבה הבלתי אפשרית, כואבת עד אימה, בנאלית עד דמעות. ההתנצלות מרחפת סביבי בעודי מדמיין את פניו המעונות של ניקולא, הרומיאו הצרפתי המודרני, עיניו מלאות דמעות וגופו שפוף בכניעה, ילד-גבר המתרפק על הסבל הרומנטי היקר שלו בכדי להיאחז בקמצוץ של משמעות, כלוא בתוך חיים שקטים מדי.
ההתנצלות הזאת מצלצלת באוזניי כאשר אני נכנס לאוטו בסופו של יום שלישי אחד, ונתקע בפקק עם ניל יאנג ברדיו הזועק על פקקים אינסופיים ודרך בלי סוף.
התנצלות על התחושה הצורבת, שורפת, כה מעיקה ומשתקת
ההתנצלות הזאת היא ההתנצלות שלי על המועקה בחזה, על הבטן המתהפכת ועל הפה המיובש המתעקל כלפי מטה, ההתנצלות שלי על עיניי שרואות את העולם כקודר ושחור יותר ממה שהוא באמת, דרך מסך מימי מטושטש ומחליא, ההתנצלות על התחושה הצורבת, שורפת, כה מעיקה ומשתקת - התחושה שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. זאת ההתנצלות על הסיפור שלי, ההתנצלות על החיים שלי.
מישהו אמר שהחיים הם לא סרט? אז איך לעזאזל פרנק סינטרה מופיע בטלוויזיה ברגע הסופי והמדויק, כאילו מישהו נתן את האות ברגע המושלם של הפרידה הסופית, שר על כל הדברים שהוא השאיר מאחור, על חרטות וקשיים, על פרספקטיבה של חיים שעברו לבלי שוב? איך השמיים מתקדרים לפתע אחרי יום בהיר, ודווקא באותו יום, חצי שעה לפני שאני מתניע, מישהו מחליט להתנגש במעקה, להסתחרר, לחסום שני נתיבים מרכזיים ולפקוק את הכביש המזוין, לתקוע אותי בפקק מהגיהינום, רועד וחובט בהגה באגרופים, מתפלל לאלוהים שרק ירשה לי להניח את ראשי על כרית רכה בחדר חשוך? למען השם, מוזיקאי רחוב החליט לנגן את Yesterday ליד הבנק שלידו עצרתי כדי להוציא כסף. ממורמר ושפוף, הקשבתי לשיר על היופי של האתמול ועל הבדידות של היום, על הזאת שהלכה ולא אמרה מדוע, מנענע את ראשי בחוסר אמונה, תוהה מה לעזאזל אני הולך לעשות עכשיו, מנסה למצוא תשובה על השאלות המעיקות והקשות מנשוא בחייו של ילד בן 25, ואז... חייכתי.
זה לא מדויק.
"אתה חי לך בחיים הבורגנים המשמימים שלך"
אני עדיין עמדתי שפוף וניסיתי לעכל את היום שעבר עלי. מי שחייך היה מישהו אחר, נפרד מהילד השפוף העומד באמצע הרחוב. זה היה אלון איתן הפילוסוף הצדקן, שאומר לכולם שהם עוד יצחקו על שברוני הלב הקטנים שלהם, הגבר שבגברים שיודע שהוא ילד קטן שלא עשה כלום בחיים שלו, רוח יודעת-כל שהתפצלה מגופי וריחפה מעלי, בחיוך לגלגני מלא שיניים חדות, צוחקת כאומרת:
"תסתכל על עצמך. לא חווית שום דבר בחיים שלך, לא מלחמה גדולה ולא סבל אמיתי, אתה חי לך בחיים הבורגנים המשמימים שלך, עומד שפוף מול מוזיקאי רחוב וממציא לעצמך דרמות! הרי אמרתי לך שהכל חולף, אדוני, והרי ידעת שזה הולך ונעלם, ידעת, נכון?! יכולת להכין את עצמך כמו אדם מבוגר בעל מודעות עצמית, והרי אתה בעצמך אמור לדעת זה מכבר שהחיים הם לא יותר מאשר אוסף מצומצם של רגעים חולפים של תחושות עמומות. תראה אותך!" - המשיכה הרוח חסרת הרחמים - "אתה אוהב את זה נכון?! אתה נהנה מזה! מכל הרגשות הרומנטיים המציפים אותך, מהסבל ושברון הלב, מהדמעות שאתה מנסה להוציא מעצמך בכוח כדי להגיד 'אהבתי, נפגעתי, נשברתי, בלה בלה בלה', אתה מת על זה, הא? תודה בזה! אתה גומר מלהתפלש כמו חזיר בבוץ של העולם הקודר שהמצאת לעצמך! נכון?! נכון?!"
משתנק מבכי וצוחק על עצמי בפה מלא
וזה היה נכון, לא היה לי מה לענות ולא היה דבר שיכולתי לעשות לגבי זה. כן, אני ילד בחיים שקטים מדי, כן, גם אני מחפש משמעות בשברון הלב, מזוכיסט כמו כולנו, אוהב-מעוּנה בשקל, ילד שעומד באמצע הרחוב ובטוח שהוא חווה הארה רומנטית כואבת אשר אינה אלא הבלים של חוסר פרספקטיבה, וככל שכאב לי יותר כך התביישתי בעצמי יותר, וככל שניסיתי להגביר את כאבי הרומנטי, כך התפצלתי והתרחקתי מעצמי, כואב ומלגלג על עצמי בעת ובעונה אחת, משתנק מבכי וצוחק על עצמי בפה מלא, שקוע ברחמים עצמיים ומרחם על עצמי על עצם הבנאליות של רחמיי, שקוע בתחושת הפתטיות הכפולה, כואב על כך שלא תהיה לי עוד אחת כזאת לעולם ומלגלג על הצעיר שעוד יתאהב ב"האחת" לפחות חמש פעמים, מתרעם על כך שגם אני הפכתי להיות כמו הילדים התל אביביים האלה שזועקים "ניכור קיומי" מבלי להבין שום דבר, אותם תינוקות עם קמטים, בני 30 עם חום גבוה, זומבים עם לב מדמם על בגדי מעצבים פריקיים של ביטוי עצמי, שוחים בתוך הסבל הקיומי והזבל הפילוסופי שלהם, חושבים שהם יודעים משהו על החיים האמיתיים.
אלוהים, כמה עלוב.
אז גם אני מתנצל. גם אני ילד שמתרגש משטויות, גם אני חסר אמונה או זהות, מחפש משמעות במקום הלא נכון, מחפש את הסבל הרומנטי בעודי מודע לבנאליות של עצם החיפוש. אבל תבינו, גבירותיי ורבותיי המושבעים, הרי "אין שום אסון הרה גורל בעבר שלי. לא ננטשתי, לא נאנסתי, לא הוכיתי, הורי לא התעללו זה בזה בנוכחותי, אבא שלי לא הרג אף אחד, הוא לא ישב בבית הסוהר ולא שתה, אמא שלי לא ירדה לזנות כדי להאכיל אותי, לא הייתי עד לזוועות, לרציחות, להשמדות עמים, להגליות ושאר רעות חולות..."
בגלל זה חוויה מטופשת לגמרי כמו זו שחוויתי עם *** נראית לי כמו מהפכה.
- סיפורים, מאמרים וטורים על התמודדות עם לב שבור
לפנייה לכתב/ת 
