שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דני דידרו מאוהב

    הפילוסופית של פטר פרנגה, מי שחיבר את רב המכר "הפרינצ'יפסה", מתאר את המאבק בין ההשכלה לכנסייה ערב המהפכה הצרפתית, תוך כדי סיפור אהבה בין הפילוסוף דידרו לסופי וולנד

    פיטר פרנגה, ד"ר לפילוסופיה, החל לכתוב בגיל 46 והפך לאחד הסופרים המוכרים והאהובים בגרמניה. ספרי העיון והרומנים ההיסטוריים שלו תורגמו למעלה מעשרים שפות. האחרון שיצא בעברית הוא רב המכר "הפרינצ'יפסה". ספרו "הפילוסופית" מתאר את המאבק בין ההשכלה לכנסיה בצרפת ערב המהפכה הצרפתית, דרך סיפור האהבה הנרקם בין הפילוסוף דני דידרו לסופי וולנד, צעירה יתומה שהפילוסופיה הנאורה משנה את חייה

     

    "אני מאמינה באל אחד, אב כול יכול בורא שמים וארץ..."

    סופי עצמה את עיניה וכרעה ברגליים עירומות על רצפת הטיט הכבושה. היא התפללה בכל הלהט שבלבה, לב של ילדה בת אחת עשרה. ודווקא הלב הילדותי הזה לא נתן לה מנוח, הוא הלם בעוצמה כזו, כאילו הוא עומד לזנק החוצה מתוך חזהּ. הנוסח הלטיני של הצהרת האמונה הוא אחד מנושאי הבחינה שתתקיים היום. הכומר יבחן היום את הילדים המשתתפים בטקס אכילת לחם הקודש. זו תהיה הפעם הראשונה שבה יוּתר להם לגשת אל המזבח.

     

    אף על פי שסופי התפללה כבר תריסר פעמים את ה"אני מאמין", היא שבה והתפללה פעם נוספת. טקס אכילת לחם הקודש היה השער השלישי, לאחר טקסי הטבילה והווידוי, בדרך הארוכה כל כך אל מלכות השמים. הצהרת האמונה הנוצרית של הכנסייה הקתולית היא המפתח שנועד לפתוח את השער הזה בלבה.

    "...בורא כל הנראה והבלתי נראה. ובאדון אחד, ישו הנוצרי..."


    סיפור אהבה במאה ה-17 (צילום: AP)

     

    אף על פי שסופי לא הבינה אף לא מילה אחת מהתפילה הזאת, היא היתה בטוחה במשמעות שלה בדיוק כמו שהיתה בטוחה שאלוהים שבשמים אוהב אותה. בעת שפילסה לעצמה דרך במבוך הפסוקים הלטיניים הרגישה כמו בזמן טיוליה במבוך שיחי האֶשְׁכְּרוֹעַ ששתל הבָּרוֹן דֶה לָטֵר בגן הטירה שלו.

     

    בתוך המבוך מרגישים אבודים לחלוטין, בלי כל תקווה להגיע אי פעם לסופו, אולם כשמתחילים פשוט לרוץ מצליחים איכשהו למצוא את הדרך. כל פסוק הוא דרך חדשה, כל סוף פסוק הוא פנייה במבוך, ולפתע אתם מוצאים את עצמכם חופשיים בקרחת יער שטופת שמש. כאילו נכנסתם דרך שער השמים אל תוך גן העדן.

     

    "...ואני מצפה לתחיית המתים. ולחיי העולם הבא. אמן".

    "את לא חושבת שהתאמנת מספיק? הגיע הזמן להתלבש!"

    סופי פקחה את עיניה. מולה עמדה אמהּ מַדְלֵן. היא נשאה על זרועה ענן לבן ומנופח - שמלתה של סופי לטקס אכילת לחם הקודש.

     

    "אני כל כך מפחדת", אמרה סופי בעודה פושטת את כתונת הלילה שלה, העשויה בד פשתן גס. "ממש רע לי בבטן".

    "זה רק בגלל שהקיבה שלך ריקה," השיבה מדלן, והחליקה את השמלה על גופה העירום של בתה. היא תפרה אותה משאריות בד וילון שהברון נתן לה במתנה עבור סופי. "מאז הווידוי אתמול לא אכלת שום דבר".

     

    "ואם שכחתי חטא אחד?" סופי היססה לפני שהמשיכה לדבר. "האם גם אז מותר למושיע להיכנס לנשמתי? היא הרי חייבת להיות נקייה לחלוטין". "אילו חטאים חטאת בכלל?" צחקה אמא שלה והנידה את ראשה. "לא. אני חושבת שהנשמה שלך מבריקה בניקיונה כמו השמים בחוץ".

     

    בד הווילונות גירד את קצות השדיים של סופי, שבשבועות האחרונים היתה בהם תחושת מתיחה מוזרה. "האנשים אומרים," ענתה בקול חרישי, "שנוצרתי בחטא. אולי הייתי צריכה להתוודות גם על כך?" "מי אמר את זה?" שאלה מדלן. הצורה הנמרצת שכפתרה בה את השמלה הבהירה לסופי שדעתה של אמה שונה לחלוטין.

     

    "הכומר מוֹרֵל".

    "זה מה שהוא אומר? אף על פי שאת עושה את כל העבודה במקומו? בלי עזרתך הוא הרי בכלל לא היה יכול ללמד את הילדים האחרים".

    "והוא גם אומר שאבא נמצא בגיהינום. כי הוא לא היה נשוי לך. מסייה הכומר אומר שכשגברים ונשים מולידים ילדים בלי להיות נשואים, זה כמו אצל החתולים".

     

    "שטויות", פסקה מדלן, וכפתרה את הכפתור האחרון בשמלתה של סופי. "הדבר היחיד שקובע זה שההורים אוהבים זה את זה כמו אבא שלך ואני. האהבה היא הדבר היחיד שנחשב".

    "חוץ מאשר הקריאה!" מחתה סופי.

    "חוץ מאשר הקריאה!" צחקה מדלן. "וכל היתר הוא פטפוטים מטופשים. אל תקשיבי לזה!" היא נישקה את סופי על המצח והביטה בה ברוך. "כמה יפה את נראית. הִנה, ראי בעצמך!"

     

    סופי ניגשה אל רסיס המראה התלוי על הקיר המסויד בלבן, ליד המזבח הקטן של מריה. כשראתה את השתקפותה התמלאה בחרדת אושר. מרסיס המראה ניבטה אליה ילדה בעלת שיער אדום, הצונח בתלתלים גדולים על גבי שמלה מרהיבה ביופייה שרק נסיכות ופיות בתמונות מספרי האגדות לובשות כמותה.


    מאבק בין הכנסייה להשכלה (צילום: AP)

     

    "אם אבא שלך בשמים רואה אותך עכשיו," אמרה אמהּ, "הוא בטח לא מבדיל בינך ובין המלאכים שם למעלה".

    האם הוא באמת רואה אותה? סופי קיוותה כל כך עד שנשכה לעצמה את השפתיים. אביה מת בנֵכר לפני שלוש שנים, ממחלת הטיפוס שהתפשטה בדרום הארץ. אבל היא עדיין זכרה אותו, בדיוק כה רב עד שהיתה צריכה רק לעצום את העיניים כדי לראותו מולה.

     

    הוא היה גבר גדול, מזוקן, על ראשו הוא חבש מגבעת רכה ועל גבו נשא תיק. הוא ידע לחקות בקולו הצלול את הצלילים של כל החיות, מצהלת הסוס ועד לציוץ ציפורים אקזוטיות שקיימות רק באפריקה. שמו היה דוֹרְבָל והאנשים כינו אותו הרוכל המחזר על הפתחים, אבל בעיניה של סופי הוא היה שגריר מעולם אחר, עולם מלא סודות ונפלאות.

     

    מדי שנה הוא היה בא לכפר, אל היריד שהתקיים לרגל יום השנה לחנוכת הכנסייה. הוא היה מגיע עמוס בחבילות שהכילו סכינים ומספריים, סירים וצנצנות, מיני סדקית ומברשות, והחשוב מכול - ספרים. במשך שלושה שבועות, מיום עלייתו של ישו לשמים ועד ליום הקורפוס קריסטי, הם חיו כולם יחד כמשפחה אמיתית בביתם הקטן עם גג הקש שבשולי הכפר.

     

    לאחר מכן היה דורבל אורז את אוצרותיו וממשיך בדרכו. בשביל סופי היו שלושת השבועות האלה הזמן היפה ביותר בשנה כולה. היא בילתה כל דקה בקרבתו, האזינה לסיפוריו על אודות מקומות רחוקים ועל הרפתקאות עתירות סכנה, על מֵלוּזִינָה היפה והענקים המפלצתיים. יחד עם אביה היא דפדפה בספרים הנהדרים והעבים, העשירים באיורים, שזרמו ללא הפסק מתוך התיק שלו.

     

    אלה היו ספרים מדעיים בתחומים שונים, ספרים עם צמחים מיובשים, וחיבורים שנראֶה כי ידעו לתת תשובה לכל השאלות בחיים - כיצד לרפא יבלות או שיהוקים, איך למנוע את החרדה מפני יום הדין או כיצד להתגבר על כוחות הרשע של החלום. את שערותיה האדומות ואת הנמשים שלה, שהיו זרועים לאלפיהם על אפה הסולד ועל לחייה, קיבלה סופי מדורבל.

     

    הודות להם נראו עיניה הירוקות אף בורקות יותר מהעיניים של אמה. אבל חשוב מכול היה היתרון שהעניק לה דורבל על פני כל הילדים האחרים בכפר, מיומנות שלפי דברי אמה היתה בעלת ערך רב יותר מכל יתר האוצרות בעולם: היכולת לקרוא ולכתוב.

     

    סופי נזכרה בדבר מה, ובו ברגע התפוגג לחלוטין מצב הרוח החגיגי שלה.

    "האיש ההוא אתמול בערב", אמרה בלחש.

    "איזה איש?" שאלה אמה בבהלה.

    "האיש עם כובע הנוצה. שמעתי מה הוא אמר לך".

    "את צותתְּ לנו?" מדלן עשתה פרצוף כמו שסופי עושה לפעמים כשתופסים אותה במעשה אסור.

    "לא יכולתי לישון". סופי השתתקה. "הוא יהיה... האבא החדש שלי?"

    "לא, יקירתי, ודאי שלא!" מדלן כרעה על ברכיה מול בתה והביטה ישר בעיניה. "איך את יכולה בכלל לחשוב מחשבה טיפשית כל כך?"

     

    "אבל מה האיש רצה ממך? הוא ניסה לנשק אותך!"

    "אל תדאגי! גברים מתנהגים כך לפעמים".

    "והוא באמת לא יהיה האבא שלי?" שאלה סופי, גופה רועד מהתרגשות.

    "אני מבטיחה! שלחתי אותו לכל הרוחות. אבל מה איתך? את נראית מבולבלת לגמרי! אני חושבת שכדאי שאתן לך משהו, כי אחרת עוד תהיה לך בחילה בכנסייה." מדלן לקחה מהכוננית אחד מהבקבוקונים הרבים העומדים ליד ספר צמחי המרפא, וטפטפה מתוכו נוזל כהה על כף עץ.

     

    "הנה, קחי את זה!" אמרה והושיטה לה את הכף. "כדי שתוכלי להירגע".

    סופי היססה. "זה לא חטא? לפני טקס לחם הקודש?"

    "לא, אהובת לבי, זה לא חטא," אמרה מדלן בעת שהשקתה את בתה בזהירות, משגיחה ששום טיפה לא תטפטף על השמלה הלבנה. "זוהי תרופה, וזה מותר לפני הטקס. את הרי רוצה להצליח בבחינה, לא?"

     

    מתוך "הפילוסופית", מאת פטר פרנגה, תרגום: יוסיפיה סימון, ידיעות ספרים 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פילוסופיה זמנית בין שברי בקבוקים
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים