החתיך של השכבה רוצה ערב נוסטלגי איתי!
היה לו שם של טייס ושרירי קיבורת לתפארת, וכולן היו דלוקות עליו. גם אני, אבל הוא העדיף ש"נישאר ידידים". באופן מפליא, באמת שמרנו על קשר במשך תקופה. ויום אחד, הגיע מייל ממנו
והנה, להפתעתי הרבה, יש מייל אישי. באמת אחד עם תוכן ומלל, מי היה מאמין. הכותרת היתה "לזכר ימים עברו", כבר מפתיע. אחרי הכל, אני בת 25. כמה "ימים עברו" כבר יש באמתחתי? אילו זכרונות מרטיטים ניתן להעלות ממעט הקילומטראז' שצברתי? רשמים מגן מירב? אנקדוטות מתקופת הטירונות?
הקשתי על העכבר, תוהה מי הוא זה המבקש לכנס אותי כדי להזכיר לי דברים, שקרוב לוודאי שהעדפתי לשכוח. והמייל שנשלח, כך היה: "ורד, היי. זה גיא כסיף". בשלב זה אציין שהשם בדוי לחלוטין, אבל הסקסיות של הצליל המתנגן קיימת גם במקור. זה שם של טייס אפוף הילה, או במקרה הזה - החתיך של השכבה שכולן היו כרוכות אחריו.
"אני מגיע לארץ בשבוע הבא, ואשמח מאוד אם תרצי להיפגש לאיזה קפה בתל-אביב. בדרך כלל הלו"ז שלי צפוף. הפעם התפנה לי זמן חופשי וחשבתי שיהיה נחמד לראות פנים מוכרות. שלחי לי מייל שאדע אם מסתדר לך. כל טוב, גיא".
"יהיה נחמד לראות פנים מוכרות"
קראתי את המייל פעם נוספת, כדי להתעמק בניואנסים הקטנים. "קפה בתל-אביב", כתב. כמו בחור שמנסה להראות במופגן כמה הוא סייח פרוע וחסר מחויבות. "יהיה נחמד לראות פנים מוכרות", עברתי שנית על המילים. איזה ניסוח מרהיב שלא אומר כלום. כבר כמה שנים טובות שלא נתקלתי באיש הזה. עכשיו הוא רוצה לראות פנים מוכרות ליד האספרסו, האומנם?
עתה אדרש לשלב ההסברים: בגיל 17 המופלא כל הבחורות בתיכון שבו למדתי ערגו לבחור מיתולוגי בעל מבט מצועף ושרירי קיבורת מרשימים. ניחשתם נכון - "גיא כסיף". כמו בכל תיכון, מישהו היה צריך למלא את משבצת החתיך התורן. גיא התייצב למשימה ונהנה מכל רגע.
אני נזכרת ביום בו החלטתי, משום מה, שזה היום הראשון של שארית חיי. כלומר, היום בו אתחיל עם גיא. הסתיימו ה"שלושים" לפרידתו מהגברת הראשונה של השכבה, איתה יצא זמן ארוך במונחי זמן של תיכוניסטים משולהבים, והלכתי עד לחצר בית הספר, סמוקה כמו האור ברמזור.
"אני...אממ...אתה...זאת אומרת.. מתישהו..להיפגש..אני...". אני זוכרת במעורפל את הסיטואציה המביכה. היה דשא ברקע והמון צעירים נרגנים שמשוועים לטרוף את העולם, וגם בחור אחד, תמיר ומרשים מכולם, שאמר לי, "שאני ילדה טובה מדי בשבילו", אבל "בכיף נישאר ידידים".
היה משאיר לי בתיק מכתבים עם שירים שכתב
באופן מפליא, באמת שמרנו על קשר במשך תקופה, גיא ואנוכי. אהבתנו המשותפת לכתיבה הובילה, כמה ביזארי, לחילופי מכתבים מרשימים. הוא היה משאיר לי בתיק בהפסקות מכתבים עם שירים שכתב, ואני הייתי מחזירה לו ביקורת מנומקת עם קצת יצירה משל עצמי וחוזר חלילה.
בסוף זה נקטע. כל אחד פנה לדרכו והתגייס. יום אחד אף גונבה לאוזניי השמועה שמקץ שנתיים של שירות גיא שוחרר, מסיבה עלומה כלשהי, והוא נוסע לארצות הברית לעבוד בעסק המשפחתי. מידי פעם בפעם המשכתי לקבל עדכונים מה איתו ואיפה הוא, אבל הכל נשאר במישור הרכילותי בלבד.
ועכשיו המייל הזה. קצר, תמציתי, מזכיר נשכחות. מכל האנשים שבעולם, דווקא איתי מתחשק לו להריץ ערב נוסטלגיה? אין יותר אקס-חברים מספסל הלימודים בעולם? ובכל זאת, הסקרנות הרגה אותי. החלטתי להרים את הכפפה ולשתות איתו איזה הפוך.
גיא נכנס בריצה של מאחרים היישר אל השולחן בו ישבתי. הוא היה יפה ומרשים כמו בימי התיכון, אם לא יותר, ולחץ את ידי בחמימות.
"מה שלומך?", שאל.
"הכל מצוין ואתה?", עניתי והמשכנו בסמול-טוק נדוש.
"האמת שלא ממש", מלמלתי והרגשתי איך עורי מקבל את גוון האודם המפורסם שלו כשאני משקרת במצח נחושה.
גיא נתן בי מבט חודר. "טוב ,נו", התרציתי מיד. "באמת מה הקטע?".
"אני מתגרש", אמר. "התחתנתי עם איזו אמריקנית מעצבנת בשביל הגרין-קארד, ועכשיו כשזה נגמר, אין לי צורך בתרמית הזו יותר. אני חוזר לארץ. נמאס לי מהזוהר המזויף של L.A, אני חוזר הביתה, ואני צריך מישהו שיעזור לי לסדר דברים בארץ. את יודעת, לראות דירות, לסדר חשבונות, כאלה דברים".
נאלמתי דום.
"בגלל זה קבעתי איתך בתל-אביב", המשיך מבלי להניד עפעף. "יש כאן כמה דירות שאפשר לראות, וחשבתי אולי תרצי לעזור לי לבחון אותן".
"אני...", שוב התחלתי לגמגם קלות, כמה דז'ה-וו מצדי.
"דירה אחת נראה יחד", אמר, "ואחת..אולי תוכלי לראות בשבילי? פשוט יש לי פגישה יותר מאוחר. אני אסביר לך מה אני מחפש".
אשאיר אותו להתבוסס בבוץ של הקפה
הבטתי בשעון. השעתיים שהקצבתי לעצמי נגוזו, ואיתן גם החלומות בהקיץ על סגירת מעגל מהסרטים. הוצאתי שטר של 50 שקל והנחתי בנונשלנטיות על השולחן. אחר כך קמתי ואמרתי בקול צלול: "זוכר אז, לפני מיליון שנה, שהסברת לי שאני טובה מדי?".
הוא הנהן ולבש ארשת פנים מבולבלת.
"אז צדקת. אבל השתניתי מאז. עכשיו אני טובה אך ורק למי שצריך. אתה, לעומת זאת, לא השתנית בכלל. שיהיה בהצלחה עם הדירה".
חשבתי לעצמי שאדפוק יציאה דרמטית מהסרטים, אשאיר אותו להתבוסס בבוץ של הקפה בעודי נעלמת לעבר השקיעה התל-אביבית. בפועל, מעדתי על עקביי לעיני כל יושבי בית הקפה, לרבות גיא.
שוב עשיתי פדיחות. סימן שבאמת סגרתי מעגל.
לפנייה לכתב/ת 
