מצעד הגאווה: פיל על הקו בין אילת למוסקבה
ב-17 במאי צויין יום הבנ"ה, היום הבינלאומי נגד הומופוביה. ביום הזה נערכות ברחבי העולם פעילויות שמטרתן לעודד הבנה ואמפתיה ולמגר שנאת חינם, גם כדי שלא יהיו מדריכי חבורות רחוב אילתיים שנאלצים ללכת עם אף שבור ועם גאווה שבורה לבית החולים, רק כי הם חברי קהילה או תומכים בזכויותיה
מעבר לזריקת הביצים, הקללות ושאר "ביטויי החיבה" כלפי באי המצעד הקטן בעיר הדרומית, הגדיל לעשות בעל חנות שהציב בכניסה שלט שנשא את הכתובת "אין כניסה להומואים". רק לאחר דין ודברים עם המשטרה הסכים להוריד את השלט, שמזכיר את הסיפורים על ברלין, מעט לפני המלחמה ההיא.
במוסקבה נערך השבוע האירוויזיון, התחרות היורו-טראשית החביבה על הומואי אירופה. בשבוע זה נערכה בעיר גם הפגנת גאווה מקומית. הם לא הצליחו לצעוד ממש – המשטרה עצרה אותם הרבה קודם, וכל האירוע היה רחוק מלתפוס תאוצה. למרות שהומוסקסואליות אינה עבירה ברוסיה כבר מ-1993, רחוק היום בו יתנו להומואים וללסביות לחיות בשלווה יחסית את חייהם במדינה הסובייטית לשעבר. איש מבאי האירוויזיון לא פצה פה כדי לומר משהו לאותם פעילים, אולי מפני שלא רצו להרגיז את אירופה רגע לפני שהיא מנקדת את השיר הזוכה. גם ישראל אוזכרה בתור מדינה שותקת, למרות שדנה לקחה את האירוויזיון לפני כמה שנים, ולמרות שהנושא מתקדם יותר כאן מאשר ברוסיה.
ומה בין השניים? ניחוח קל של התקדמות.
אילו היינו נשארים בארון, כמו באותה תמונה מפורסמת של כמה גברים בכיכר מלכי ישראל בהפגנה מ-1978, שחלקם לבשו מסיכות ולא העזו להראות את פניהם בציבור – לא היינו יכולים היום לפנות למשטרה שתסייע לנו מול שלט הומופובי בכניסה לחנות במהלך המצעד. לא היינו יכולים לעשות כמעט כלום כנגד אלו המחליטים להיות אלימים כלפינו, לבצע בנו פשעי שנאה או פשוט לשלול מאיתנו דברים בסיסיים כמו מקום עבודה. היום, יותר מעשר שנים מאז המצעד הראשון בתל אביב, יותר מ-20 שנה מאז בוטל סעיף החוק האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים, אנחנו במקום טוב בהרבה.
הודענו לעולם שאנחנו לא מוכנים להיכנע ולשתוק יותר
הסיבה לכך פשוטה מאוד – צעדנו. הודענו לעולם שאנחנו כאן, הודענו לעולם שאנחנו לא מוכנים להיכנע ולשתוק יותר מול "הרשימה הוורודה" שניהלה המשטרה ולא מוכנים לשתוק למול הזכויות המקוצצות שלנו בענייני משפחה, הורות, ירושה, זכויות בני זוג ועוד. ביום שיצאנו מהארון נכנסנו למאבק על השוויון המיוחל, על הזכות שלנו לחיים נורמליים, טובים, ולא במחתרת.
כדי להישמע צריך להשמיע, מוכיחה ההיסטוריה של המיעוטים וזכויותיהם. התגובות צריכות להיות פחות רלוונטיות מאשר האמת הפשוטה – הציבור בסופו של דבר מתרגל, גם לזכויות נשים, גם לקהילה הגאה. רגשות הציבור, אותו דבר ערטילאי ומושפע, הם מן הדברים הנזילים ביותר שקיימים. הוכחה ניצחת לזה נתנו באחרונה כמה בתי ספר מאזור המרכז בפרוייקט של ארגון חוש"ן, שהרימו קמפיין שלם נגד פילים. "פיל אחד שווה 400 ליטר מים ביום", זעקו המודעות. כך החליטו להראות המפגינים כמה קל לעורר שנאה ופחד ועד כמה שרירותי יכול להיות מסע הפחדה. אין זה משנה כלפי מה תופנה השנאה – פילים, יהודים או גייז. הטיעונים תמיד יהיו מעט דומים. אז נכון שלסבית אחת אינה צורכת 400 ליטר מים ביום, אבל היא בהחלט מהווה איום על סביבתה בעצם השונות שלה.
שנאה היא כלי נהדר בידי פוליטיקאים
השונות הזו מתּרגמת בקלות לשנאה מצד אלה שהשנאה משרתת את מטרותיהם: להסיט את רגשות הציבור ממה שבאמת חשוב. זה מאפשר לאותם פרנסי ציבור לעשות מה שהם רוצים באין מפריע. יש את מי לשנוא, יש במי להילחם, ואין מי שבאמת ישים לב מה קורה לשכר שלנו, לזכויות העובדים שלנו, לזוגיות שלנו ולשאר הדברים שחלק נרחב מהציבור הישראלי והעולמי מושפע מהם באמת. שנאה היא כלי נהדר בידי פוליטיקאים, ויש לזה שישה מיליון הוכחות, מי כמונו יודע. הציבור בגרמניה לא היה עסוק בשיקום הכלכלה או בהקמת תעשייה טובה יותר. במקום זאת הם עסקו בשנאה ובאלימות כנגד מה שהוצג להם כשונה מהם.
ב-17 במאי צויין יום הבנ"ה, היום הבינלאומי נגד הומופוביה. ביום הזה נערכות ברחבי העולם פעילויות שמטרתן לעודד הבנה ואמפתיה ולמגר שנאת חינם, גם כדי שלא יהיו מדריכי חבורות רחוב אילתיים שנאלצים ללכת עם אף שבור ועם גאווה שבורה לבית החולים, רק כי הם חברי קהילה או תומכים בזכויותיה.
היינו צריכים להיות הראשונים לשנוא גזענות והומופוביה
אז נכון, מוסקבה קשה יותר ביחס שלה לקהילה, והחיים הקהילתיים בה מתנהלים ממש במחתרת. יחד עם זאת, זה עדיין לא מציב את ישראל במקום הטוב ביותר והראוי ביותר למדינה שקמה על חורבותיהן של קהילות יהודי אירופה. היינו צריכים להיות הראשונים למגר שנאת השונה, הראשונים לשנוא גזענות והומופוביה, הראשונים לחוקק חוקים שיביאו אותנו אל המנוחה והנחלה בענייני קהילה ובכלל.
אנחנו לא, ועוד רבה הדרך. רבים מאיתנו נמצאים בארון ומפחדים לצאת. רבים מאיתנו עדיין חיים חיים כפולים, רבים מאיתנו מרגישים מאויימים או מפוחדים, ורבים מאיתנו, לצערי, מרגישים לבד עם התחושות האלה. נכון שיותר טוב היום ממה שהיה לפני מצעדי הגאווה, אבל אם יש משהו שברור על הקו הדמיוני שבין אילת לבין מוסקבה – שנאה היא שנאה בכל מקום בעולם, היא תמיד הרסנית. יעידו הפילים של הספארי ברמת גן, שלמזלם הטוב, רק היו פואנטה ולא באמת מושא שנאה.
לפנייה לכתב/ת 
