שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: רוני יאיר

    מתי הפכו הפעוטות שלי לנשים קטנות?

    רגע אחד לא מסתכלים ופתאום, הפעוטה שצעדה בבית בתוך הנעליים של אמא - הפכה לאישה קטנה, כבר בגיל 8. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר צופה עם בנותיה בהצגה "נשים קטנות" ומבינה כמה העולם השתנה מאז ימיהן של ג'ו, בט, מג ואיימי. ואולי בעצם, דבר לא השתנה?

    רגע לפני שנכנסנו לאולם הקולנוע, קלטתי את בתי הבכורה בת השמונה וחצי משתרכת מאחור, עוצרת ושולפת שפתון נגד יובש מהתיק הקטנטן שהיא נושאת איתה תמיד (גם כשהיא פוסעת מפוג'מת למיטה). היא עמדה שם, מחזיקה מראה קטנה, ומורחת את הווזלין במקצועיות מרשימה. כשפלטתי בחוסר סבלנות איזה "נו, בואי כבר" אחד מיני רבים, הרימה את עיניה היפות ואמרה לי בארשת של חשיבות: "רגע אמא, אני רק מחדשת את האודם".

     

    חישבתי להתעלף. איך קרה שהפעוטה הקטנה שלי, שרק לפני עשר דקות, שייטה הלוך וחזור לאורך הסלון, בתוך סירות נעלי העקב שלי כשלגופה חיתול בלבד, עומדת עכשיו ומחדשת אודמים?

     

    איך עוצרים את הזמן?

    וכך בערבוב של נוסטלגיה וגעגוע לימי קטנותה המתוקים, יחד עם גאוּת של חרדה נוכח ההתבגרות המואצת של ילדוֹת בימינו בכלל ובביתי בפרט – הוצפתי מחשבות עגומות על התקצרותה של הילדוּת בתקופתנו, או לחלופין, הבשלת הנשיות המהירה מדי.

     

    חשבתי על טקסי הצהרים בביתנו, כשבנותיי דבוקות למרקע הטלוויזיה, גומעות בשקיקה את המנחות הקופצניות של ערוץ הילדים, אורבות לכל ג'סטה ומימיקה (שאותן יחקו אחר כך בהצגה שיעשו בסלון לפני ארוחת הערב). מה את מתפלאת? ניערתי את עצמי, הרי המודלים של נשיות שהן אוספות לעצמן הן של נערות הפסטיגל, המודלים שלך היו הבנות של צ'רלס אינגלס בבית קטן בערבה.

     

    מיד נתקפתי בחיצי האשמות המוכרות של אמהות בימינו, והחלטתי להדק את החגורה – לצמצם עוד יותר את שעות הטלוויזיה/מחשב המצומצות גם כך, להירשם לעוד חוגי העשרה מלאי תוכן, להשאיר עוד זמן במערכת לקריאת ספרים, טיולים בטבע, רביצה על הדשא בחיק פרפרים וכו' וכו'. עניינים תמימים שכאלה.

     

    ומיד אחר כך גיחכתי כלפי עצמי בבוז. מה בדיוק את מנסה לעשות? מנסה לסתום את החור בסכר, כמו האנס הקטן והאומלל? יש פה איזה תהליך טבעי, או לפחות טבעי בעידן שבו את חיה, ואת הגלגל הזה לא תוכלי לעצור.

     

    9 הוא גיל 13 של פעם

    חשבתי על אותה אמא נחושה, עליה קראתי בספר "המוח הנשי" של ד"ר לואן ביזנדיין (המתאר את ההבדלים המוחיים המולדים בין גברים ונשים, על סמך מחקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה). אותה אם החליטה לא לגדל את הפעוטה שלה על סמך התכתיבים המוכרים ולכן מילאה את חדר הצעצועים של ילדתה במכוניות, צבי נינג'ה, גיבורי-על נוטפי טסטוסטרון. אבל ערב אחד, כשנכנסה לחדר, מצאה את ילדתה בת השלוש יושבת על השטיח, מערסלת ומניקה בחיקה את הכבאית שלה.

     

    כאילו כדי להמחיש את הסוגיה, מצאתי לפני כמה ימים יומני חיים שכתבתי החל מגיל 9. הקראתי לבנות פרקים נבחרים מתוך יומן שתיעד את חוויותי ממחנה קיץ שאליו נסעתי בגיל 13. קיץ גדוש באותם עניינים נצחיים: "אורן מאוהב בי, אבל אני דווקא מאוהבת באמיר. איזו מגעילה איילת, רגע אחד היא חברה שלי, ואחר כך היא רושמת סודות ביומן שלה ולא מגלה לי כלום". העניינים הקבועים שמעסיקים ילדות על סף ההתבגרות מאז ומתמיד.

     

    הילדות שלי פשוט שאגו מרוב צחוק למשמע הסיפורים קורעי הלב שהיומן חשף. זה לא היה רק בגלל השפה החגיגית שהיומן התהדר בה (מלא ביטויים מביכים כמו "שומו שמים", "לא היססתי" ועוד כהנא וכהנא ביטויים שהסגירו את ילדותי כחננה לתפארת). בתוך גלי הצחוק חשתי את ההזדהות שלהן עם הרגשות והסיפורים הקטנים. הנה הנה, סימנתי לעצמי. מצאתי הוכחה, גיל 13 של פעם, זה ה- 9 של היום. א-מ-א-ל-ה!

     

    אולי זה רק נדמה לי, ניסיתי לנחם את עצמי, אולי זה טבע הדברים, וזה פשוט בגלל שעברתי צד - הפעם אני אמא ובסיבוב הקודם, הייתי ילדה – שנראה לי שהכל קורה הרבה יותר מהר היום. שעידן התמימות התקצר.

     


     צילום: יוסי צבקר

     

    נשים קטנות

    את צרור המחשבות הזה וגם את שתי בנותיי, הנשים הקטנות שלי, בנות השש והתשע, לקחתי להצגה "נשים קטנות" (תיאטרון המדיטק) - הצגה המבוססת על ספרה הקלאסי של לואיזה מיי אלקוט. חשבתי שזו תהיה הזדמנות מופלאה לבדוק יחד איתן ובנוכחותן את המושגים שלהן על "נשיות קטנה". ומה הן עצמן חושבות על ה"נשיות" שלהן.

     

    "נשים קטנות", סיפורן של ארבע אחיות, מתרחש בעידן אחר ובארץ אחרת (ארה"ב במאה ה- 19), מסופר מנקודת מבטה של אחת הבנות במשפחה, נערה מתבגרת שחולמת להיות סופרת. ארבע האחיות הן מג הבכורה, יפה ומפונקת. זו ניצבת כבר על הגבול שבין ילדוּת לנשיות, רגל פה רגל שם. ג'ו, האינדבידואליסטית, היצירתית, האמיצה. בט, פסנתרנית ענוגה וחלושה ואיימי האחות הקטנה. ארבע בנות, כמו בובות בבושקה, מגלמות ארבעה שלבים בדרך לנשיות. ההצגה במדיטק היא הצגה אסתטית מאוד ועדינה. בסגנון ריאליסטי, היא משחזרת תקופה אחרת בנאמנות לבגדים, למנהגים, לאיך זה נראה והרגיש להיות ילדה ונערה לפני 200 שנה.

     

    לכאורה, המון דברים שונים. חלקם אפילו נראים כמו הצצה אל מערות האדם הקדמון ("קודם כל, אין מחשב ופטנטים טכנולוגיים", זיהתה בתי ברחמים איומים על ילדוֹת בעולם "העתיק"); האחיות מבלות הרבה בבית, אחת עם השנייה (הן לא שועטות מחוג לחוג); הן עוזרות בבית בבישול ובנקיון. חלקן אפילו עובדות לפרנסתן; הן מתייחסות בנימוס מופלג כלפי המבוגרים בחייהן (כשאמא נכנסת הביתה מיום העבודה, הבנות מושיבות אותה בעדינות, חולצות את נעליה, מעסות את כפות הרגליים, מכינות לה תה חם); לחג המולד, מקבלת כל אחת מתנה אחת בלבד (ולא עשר מתנות רק בבילוי שגרתי של אחה"צ בקניון) ועוד ועוד.

     

    אבל מתחת למעטפת הזאת רוחשים כל אותם עניינים שבלב, ורגשות בסיפור הזה הם על זמניים – סיפור על אחווה נשית, על קנאה נשית, על קשר בין אחיות. הדברים הנצחיים שילדוֹת עסוקות בהם - האופן בו הן מעבירות את הזמן – עושות הצגות, משחקות בנדמה לי, קוראות, מנגנות, רוקדות בלט, מתייפיפות לקראת נשף, חולמות להתפרסם, מתבאסות מאף בולט, רוצות כל כך להתאהב ומפחדות מזה פחד מוות, נמשכות לבנים ונגעלות מהם באותה מידה.

     

    "גם את אישה קטנה?"

    שמעתי אמהות מתמוגגות בקהל, נזכרות בספר הזה שליווה את ילדותן. ראיתי גם את בנותיי רכונות קדימה, דבוקות למתרחש על הבמה. בת התשע צחקה צחוק משוחרר ומרוצה בסצינת הריקודים שבינו לבינה בנשף, בת השש פלטה "איכס" מלא עונג, לנוכח הנשיקה המרפרפת שבין ג'ו ללורי. וחשבתי שבעצם, זה די דומה, מה שהיה פעם, למה שקורה עכשיו. אותם חומרים, רק הקצב אחר, מהיר יותר (הרבה הרבה יותר).

     

    "אז מה אתן אומרות", שאלתי בתום ההצגה לסיכום. "למה קראו להן נשים קטנות? הן היו נשים בעיניכן?"

     

    בת התשע התנדבה: "אני חושבת שקוראים להן ככה בהצגה, כי אפשר לדבר איתן ולדון איתן כמו עם נשים, וחוץ מזה, הן היו צריכות לעבוד ולהתפרנס ולקנות אוכל ולשמור על הבית".

     

    "ואת", שאלתי. "גם את אישה קטנה"?

    "כן", ענתה ברצינות. "כי גם איתי אפשר לדבר ולדון".

     

    הרהרתי עוד קצת במה שאמרה ופתאום הבנתי את הסיפור הזה קצת אחרת. הנשים הקטנות של המאה ה-19, אלה בספרה של לואיזה מיי אלקוט ואלה שחיו אז, היו אכן נשים קטנות כי נאלצו להתבגר בטרם עת, ולא בגלל שצרכו יותר מדי טלנובלות נוטפות סקס, אלא בגלל מה שהחיים דרשו מהן באותה תקופה – לעבוד, להתפרנס, לשמור על עצמן, לגדל את עצמן בהיעדר הורים או יכולת כלכלית, לחוות מחלות ופרידות – להתבגר.

     

    כך שבעצם, עידן התמימות הזה שאנחנו מתענגים, מתרפקים ומתגעגעים אליו, היה דווקא קצר יותר פעם.

     

    והנה, אותה ילדה בת שמונה וחצי ש"מחדשת את האודם" בכניסה לסרט אנימציה תלת-מימדי תזזיתי ומתוחכם מדי אפילו למבוגרים, אותה ילדה היא גם זו שבלילה נבהלה מהחושך וממחשבות על גנבים, חפרה החוצה מהמגירה את כל הבובות שהיו לה מאז הגן ונרדמה כשהיא מוקפת בחברים פרוותיים משכבר הימים.

     

    מבלבל, הא? ברגע אחד הן נערות צעירות, ובבא אחריו, ילדות מתוקות עם נמשים וקוקיות. ואולי אין בזה סתירה. זה תהליך ההתבגרות, צעד קדימה, שנים אחורה. רגע לצאת לעולם עצמאית ורגע לחזור מהר הביתה לפּוּך.

     

    ההצגה "נשים קטנות" סיפקה לנו שעה של בילוי בנות נעים במיוחד, של מחשבות וצחוקים על מה היה אז ומה יש עכשיו, וגם הציתה בקרב הבנות את הסקרנות לקרוא את הספר וללמוד עוד על החייזריות האלה שחיו בתקופה האפלה שבה לא היה וובקינס, רחמנא ליצלן!

     

    • נשים קטנות, תיאטרון המדיטק, במאי: ניר ארז, גילאי 9 ומעלה.

     

    • שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחת סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה").

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "נשים קטנות", מדיטק
    צילום: יוסי צבקר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים