המכבש של אובמה - טוב ליהודים?

בלי אובמה אין סיכוי / יוסי ביילין

הסיפור החביב עלי ביותר מתהליך השלום של שנות ה-90 הוא המשא ומתן שהתנהל באילת ובטאבה בין אורי סביר, מנכ"ל משרד החוץ ויו"ר המשלחת הישראלית דאז, ואבו עלא, ראש המשלחת הפלסטינית, לקראת החתימה על הסדר הביניים של ספטמבר 1995. באחד הימים הגיע דניס רוס לאתר השיחות. הוא נכנס לחדר שבו ישבו השניים, וברגע שנכנס הם מיהרו להסתיר את הניירות. "איך מתנהלות השיחות?", שאל השליח האמריקני המיוחד, והשניים מיהרו לבקר איש את רעהו על נוקשות שלא במקומה. כשיצא מהחדר פרצו שניהם בצחוק ושבו והניחו את הניירות על השולחן. לא חלפו ימים רבים וההסכם הושג. החתימה הרשמית נערכה כרגיל בוושינגטון.

זו הדרך הנכונה בעיניי. כך ערכנו את הסכם אוסלו, כך ערכנו את הסכם השלום עם ירדן: שני צדדים הרוצים בשלום, ומעצמה ידידותית שמוכנה תמיד לסייע ובעיקר – לממן את ההוצאות הכבדות הכרוכות בהסכמים מדיניים. אילו זה היה המצב היום, אפשר היה לשחרר את הנשיא אובמה מהנטל שהחליט לקבל על עצמו. אבל זה בלתי אפשרי. בלי אובמה אין כרגע שום סיכוי להגיע לשלום במזרח התיכון.

זה איננו מצב טוב רצוי, ואני מאמין באמונה שלמה שאין מישהו שיודע טוב מן הצדדים עצמם מה עדיף להם, אבל בנימין נתניהו ואבו מאזן לא יעשו שלום בין ישראל ופלסטין. נתניהו לא מאמין ביכולת להגיע לשלום עם הצד הערבי תוך עמידה בצרכי הבטחון של ישראל. אם הדבר תלוי בו, הוא ישלם מס שפתיים לשלום כלכלי, שלום תרבותי, שלום בין דתי והבלים אחרים, אבל אין שום שלום שהוא יחיה איתו בשלום ושהצד הערבי יקבל אותו. אבו מאזן איבד מכוחו, ואין סיכוי שאל מול נתניהו יוכל להביא להסדר. כששני הצדדים אינם מסוגלים להוביל הסדר שלום, צריך צד שלישי.

זה קרה ב-1978, כשהנשיא קרטר הטיל את מלוא כובד משקלו כדי להשיג הסכם שלום ישראלי-מצרי. בגין לא הגיע לשלטון כדי לוותר על כל סיני, שטח הגדול פי שלושה מישראל הריבונית, וסאדאת לא יכול היה לכפות על בגין שלום. רק המעורבות האמריקנית יכולה היתה להביא לשינוי, לאו דוקא בגלל לחץ, אלא משום שלשני הצדדים הובהר היטב מהם האינטרסים האמריקניים, ושניהם לא היו מוכנים להסתכן באובדן היחסים ההדוקים עם מעצמת העל.

זה, כנראה, גם מה שיקרה עכשיו. הצדדים אינם מסוגלים להגיע לשלום בעצמם. ארה"ב סבורה שהשלום באזור חיוני מבחינתה הן כדי לצאת מעיראק, הן כדי להבטיח קואליציה ערבית מול איראן. ברגע שהקשר בין השלום באזורנו לבין אינטרסים אמריקניים חיוניים ברור למקבלי ההחלטות בשדרות פנסילבניה 1600, ברור שתיפתח פעילות אינטנסיבית כדי לומר לנו ולפלסטינים כי דו השיח העקר שמתמשך כבר שנים ארוכות הוא חסר תוחלת, וכי הגיע רגע האמת.

לדעתי, לא הגענו לשלום עד היום למרות שכולנו יודעים שהוא ייראה לבסוף כמו הפרמטרים של קלינטון וכמו יוזמת ז'נבה, רק משום שאף צד לא האמין שהגיע רגע האמת, והעדיף לא לחשוף את מרחב התמרון האמיתי שלו. בידי אובמה המפתח. אם הוא הגיע למסקנה שהרגע הגיע, יגיע הרגע, ואם יגיע הרגע, תגיע איתו גם הפשרה הצפויה כל כך.

ד"ר יוסי ביילין, יו"ר יוזמת ז'נבה

אובמה מחסל את החלום / עדי מינץ

כשישבו הנשיאים היוצא והנבחר - בוש ואובמה בחדר הסגלגל לחפיפה, בוודאי אמר בוש: "שמע, ברק, בתחילה לא הסכמתי להיגרר לעניין הזה של המזרח התיכון. ראיתי מה קרה לקלינטון, אבל הפלסטינים עם האינתיפאדה שלהם, כל שבוע התפוצצו שם אוטובוסים, התחיל להסתובב אצלי איזה וייסגלס אחד שנידנד לי עם המכתבים שלו. שלחתי לשם את ג'ורג' מיטשל שימשוך זמן, אבל הוא חזר אלי עם כל מיני דו"חות, עד שהחלטתי לפתוח שולחן ולפרוש עליו 'מפת דרכים'. האמת היא שידעתי שלא יצא מזה כלום, ראיתי ששום דבר שסיכמתי עם הפלסטינים לא כובד.

"כשבא אלי אריק שרון עם הרעיון שלו על ההתנתקות, אמרתי: בסדר, אם זה מה שאתה רוצה, לך על זה.

"בקדנציה השנייה שלי בא אולמרט וביקש ממני להיכנס עמוק יותר לעסק. הוא כנראה חשב שזה יעזור לו אחרי שהסתבך במלחמת לבנון השנייה. אמרו לי שהוא זכה לתמיכה ציבורית נמוכה של 7%. חיבבתי את אהוד והייתי מוכן לסייע לו. הבאתי אותם לאנאפוליס. איזו שטות זו הייתה! הם דיברו ודיברו, וקונדי הגדילה את החור באוזון עם דלק המטוסים ששרפה וכמות הנסיעות שלה לשם. בגללם היא לא טיפלה בכל הבעיות הרציניות שיש לנו עם סין ואפגניסטן והאירופאים.

"אני מציע לך רד מזה, אין לזה שום סיכוי. אני הייתי חוזר לעצות שנתן לי הכומר האוונגליסטי שלי לפני כמה שנים. הוא פתח לי את התנ"ך שקיבלתי מסבא שלי, והראה לי שאלוהים הבטיח ליהודים לחזור חזרה לארץ ישראל. הוא הסביר לי שאין תקדים היסטורי כזה של עם שהיה מפוזר 2000 שנה בכל העולם, חלם על ירושלים, וחזר חזרה לארצו".

מתברר שאובמה לא הקשיב למה שכנראה אמר לו בוש, והחליט גם הוא לצעוד לחנות החרסינה, אולם נראה שהוא צועד ברגלי פיל.

אגב, מדינה פלסטינית. בדרום אפריקה בתקופה השחורה של גזרות האפליה, חוקקו את חוק האפרטהייד הגדול, שמשמעותו הקמת מדינות עצמאיות, בונטוסטנים עבור השבטים האפריקאים. הלבנים שהיוו כ-10% מהאוכלוסייה ניסו לרכז כל שבט באזור מחיה ולבנות לו מדינה עצמאית לכל דבר. חלק מהשחורים אכן שיתפו פעולה וישראל הייתה אחת המדינות הבודדות שהכירו בעצמאותן של המדינות הללו.

אך למדינות הללו לא היה סיכוי להתקיים, כיוון שהן לא היו מדינות "בנות קיום" או ‘Viable States’ , על אף ששטחן היה גדול בהרבה משטח יהודה ושומרון, ואוכלוסייתן פי כמה מהאוכלוסייה הפלסטינית.

זאת כיוון שמדינה שאמורה לספק את המאוויים הלאומיים של העם צריכה לכלול את רוב העם, ולהתפרס על מרבית השטח שהעם הזה טוען לבעלות עליו.

תנאים אלו בוודאי שאינם מתקיימים עבור הפלסטינים ברצועת עזה וביהודה ושומרון. כל נסיון להקים מדינה פלסטינית כזו אפילו בגבולות 67 ואפילו עם ירושלים המזרחית חלילה, יהיה נסיון נפל שייתקל בחומת המציאות. כל נסיון להקים בנטוסטן עצמאי ביהודה ושומרון, יהווה מקפצה להמשך המאבק האלים של הפלסטינים לקבל את כל ארץ ישראל.

עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע