שתף קטע נבחר

חשבתי שהתקדמנו, אבל המצב עדיין לא ורוד

לצערי, אני מרגיש שעל כל צעד שהתקדמנו קדימה, אנחנו צועדים שניים אחורה. פתאום מצעד הגאווה באילת הופך לזירת אלימות וזוג גברים שהתנשק ברחוב במרכז תל אביב הותקף בנשק קר. פתאום העולם נראה קצת פחות ורוד, למרות שאין חוק שאוסר משכב זכר. בואו נשאל את השאלות הנוקבות

התמזל מזלי וזכיתי באישיות סקרנית למדי, ובמסגרת העבודה על מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים בשנה שעברה הצלחתי ללמוד קצת פיסות היסטוריה – קצת על ההפגנה של "הנעימים והנעימות" בשנות ה-70 בתל-אביב, קצת על ההקמה של הבית הפתוח בסוף שנות ה-90, על הוויגסטוק ועל המצעד הראשון בתל אביב, אבל מעולם לא עברתי שיעור היסטוריה מאורגן.

 

מערכת החינוך משקיעה רבות בחינוך ההיסטורי, על פי האימרה הידועה ש"עם שאין לו עבר – אין לו עתיד". בתור ישראלי, אני לומד רבות על ההיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל בתפוצות. בתור יהודי אני לומד על ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת התנ"ך. אבל מה לעשות, אין, ואני מקווה שגם לא יהיו, מערכות חינוך נפרדות להומואים, ואת ההיסטוריה של הגאווה אף אחד לא מלמד אותי.

 

במאי הקולנוע יאיר קדר היה הראשון שהרים את הכפפה בארץ, כשיצר את הסרט "הזמן הוורוד". קדר, שהיה עורך של מגזין חינמי לקהילה בשם הזה (עד שנסגר והפך לחלק מהעיתונים של רשת "העיר"), יצר סרט שמלווה את חייו בתור נער צעיר שמגיע מעפולה לתל אביב, על רקע המהפכות השקטות בזכויות הלהט"ב בארץ באותן השנים.

 

הסרט מציג את הדמויות שהיו שם במהלך השינוי, כולל קדר עצמו. אותן דמויות שהדור של אותם הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים שחי היום את חייו בביטחון יחסי בישראל, כמעט שלא מכיר: פרופ' עוזי אבן, בן זוגו ד"ר עמית קמה ובנם יוסי אבן-קמה, אליוט, ד"ר עמליה זיו, עו"ד מיכל עדן ועוד שמות שהוזכרו כמו חנה קליין, גילה גולדשטיין ודני לחמן.

 

אנשים אלה היו הבסיס למצב הקהילה היום, מצב שבו נדמה שהמלחמה קרובה לסופה, שהזכויות של כולנו כבר לא נרמסות, ושאנחנו יכולים להסתובב ברחבי הארץ בלי לפחד מאלימות מילולית או פיזית. לעתים מתקבלת ההרגשה שאין כבר מקום לדור נפילים, כאילו העבודה שלנו פה היא רק לחיות את חיינו לפי בחירתנו ולברך על היכולת שלנו לעשות זאת.

 

גם אני חשבתי את זה עד לא מזמן. לתומי סברתי שכל שנותר לנו הוא קצת כיוונון עדין של החברה הישראלית, ושלהוציא כמה אנשים חשוכים שלעולם לא אצליח לשנות - כולם בסופו של דבר יקבלו אותי כפי שאני, גם אם הם לא בהכרח אוהבים את זה.

 

40 שנה אחרי מהומות סטונוול של יוני 1969 ו-11 שנה אחרי המקבילה הישראלית שלהם, וויגסטוק, המצב עדיין לא נהדר. לצערי, אני מרגיש שעל כל צעד שהתקדמנו קדימה, אנחנו צועדים שניים אחורה. פתאום מצעד הגאווה באילת הופך לזירת אלימות וזוג גברים שהתנשק ברחוב במרכז תל אביב הותקף בנשק קר. פתאום העולם נראה קצת פחות ורוד, למרות שאין חוק שאוסר משכב זכר.

 

אתם חושבים שבזכות התקיפות האלה אנחנו ניעלם?

באמת שלא ברור לי, אנשים יקרים והומופובים יקרים קצת פחות, מה אתם חושבים לעצמכם. האם אתם חושבים שבזכות התקיפות האלה אנחנו ניעלם? האם להרביץ לאיזה "הומו קוקסינל חלשלוש" יגרום לו להפסיק להיות "הומו קוקסינל חלשלוש"? אז בואו אני אגיד לכם משהו קטן: חד משמעית – לא! המקרים האלה רק מוכיחים לי כל הזמן שאני צודק בזה שאני גורר את עצמי ברחבי הארץ כדי לצעוד למען הזכויות שלי בירושלים, חיפה ותל אביב. אני צודק בזה שאני רוצה שקולי יישמע, אני צועד, גאה בכך שאני לא מסתתר מאחורי שום וילון, ולא מסתגר בבית ונשאר "הומו רק בתוך הבית".

 

אני, ואולי זה יפתיע אתכם, הומו כשאני קם בבוקר וכשאני הולך לישון. אני הומו כשאני הולך לסופר ואני הומו כשאני הולך לעבודה. אני הומו כשאני שותה בירה עם חברים, ואני הומו כשאני רוקד במסיבה. אני הומו כל הזמן, וזה לא הופך אותי לנחוּת מכם, לא משנה מה תגידו או תעשו. ואם לא טוב לכם – אל תסתכלו.

 

יש לנו תפקיד: לקחת את הלפיד ולרוץ בלי לפחד

לנו, הדור ה"צעיר" יותר של הקהילה ותומכיה, הדור שחי את חייו עכשיו, שירצה להתחתן ולהביא ילדים בלי לשלם הון תועפות על אימוץ או פונדקאות, יש תפקיד עכשיו. יש לנו תפקיד להמשיך, בעזרתם של תומכינו הוותיקים, את דרכם של מרואייני "הזמן הורוד" במאבק שלהם, לקחת את הלפיד ולהמשיך לרוץ בלי לפחד.

 

ולסיום, בקשה קטנה. אני בטוח שלכולכם יש שאלות נוקבות לגבי המצעד, לגבי הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסים, ואני בטוח שרובן מתחילות בצמד המילים "למה אתם". אז בואו, זאת ההזדמנות שלכם לשאול את השאלות האלה, בטוקבקים, ובקרוב אקדיש טור מיוחד לענות למיטב השאלות. תרגישו חופשי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לפעמים יש הרגשה מטעה כאילו מלאכתנו הסתיימה
ציור: רפי פרץ
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים