אקס נבזי נראה נבזי יותר עם הזמן. או שלא?

יש נוסטלגיה כלפי אקסים. לא אל כולם, כמובן, אבל לא מעט אהבות נכזבות חוזרות לפעפע עם הזמן. הסיבות לפרידה לא השתנו, אבל המבט לאחור מסוגל לדחוק אותן הצידה. יש פרידות שמלוות בהטחות אשמה צעקניות על התנהגות לא מוסרית, כמו בגידה, התנשאות, זלזול, ניצול ושאר מינים של התנהגות פוגענית, ופתאום האקס הפוגעני מקבל בתוך הזכרונות מקום של מתיקות. פתאום, הוא חוזר להיות אדם משכמו ומעלה, ואולי אף מעבר לכך – דמות שאין לה ולא יהיה לה תחליף. החסרונות שלו נשארים אולי באיזה מקום, אבל מי חושב עליהם. הנוסטלגיה מסוגלת לפעמים לזכות אותו כליל מעוונות שפעם אי אפשר היה אפילו לחשוב על התעלמות מהם.

נתייחס רק לאותם מקרים בהם הפרידה היתה מסיבות שנראו מוסריות. האם אכן תחושת הצדק נעלמה? מה קורה למוסר שלנו ככל שעובר הזמן – הוא באמת נחלש, או דווקא מתחזק?

יש לנוסטלגיה הרגשית הסברים פסיכולוגיים מוכרים וידועים, כמו הזמן שמרפא את הפצעים, וכמו הזדמנות למבט מהצד שמאפשר להיות אובייקטיביים יותר וכך להבין יותר את האקס, פחות כשחור או לבן. לעומת זאת, ככל שמדובר באקסים פוגעניים, נראה לפי מחקר חדש שהמוסר נוטה דווקא להקפיד ולהחמיר יותר ככל שהזמן עובר. המחקר לא מתייחס ספציפית לנוסטלגיה, אבל ניתן להבין על פיו שאקס נבזי אמור להיראות נבזי יותר כל שהזמן עובר.

יום של שמש אביבית בשבדיה

ינס אגרסטרום (Jens Agerström) בדקה את הקשר בין גורם הזמן לתפישות המוסריות, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה שהוגשה לאוניברסיטת לונד בשבדיה. שיטת המחקר שלה התבססה על הניסוי הבא: קרוב לאלף אנשים נתבקשו להגיב על תרחישים שונים המציגים אפשרויות תגובה שונות. התרחישים עסקו בנושאים מוסריים כמו הפרדה בין סוגי אשפה שונים, תרומת דם ועזרה לחברים. מחצית מהמשתתפים בניסוי נשאלו לגבי תרחישים בעתיד הקרוב, והשאר נשאלו לגבי אותם תרחישים בעתיד הרחוק, בעוד עשר עד 30 שנה.

אגרסטרום מסבירה את הממצאים שלה על פי ההבדל בין מצבים הנתפשים כמופשטים לבין מצבים הנתפשים כמוחשיים. ככל שהתרחיש רחוק יותר בזמן, כך הוא נתפש כמופשט יותר, וככל שהוא קרוב יותר בזמן כך הוא נתפש כמוחשי יותר. הפרשנות הזו מתבססת על תפישה ידועה, לפיה קל לנו יותר להגיב מוסרית על תרחישים שנתפשים כמופשטים, שנראים לנו פחות מחייבים.

מה זה קשור למיתולוגיה של האקסים? 

ציר הזמן, כפי שאגרסטרום מפרשת את הממצאים שלה, משפיע על השיקולים המוסריים שלנו לא רק כלפי העתיד, אלא גם כלפי העבר. כמו שהעתיד הרחוק משפיע עלינו להגיב בצורה מוסרית יותר, כך גם העבר הרחוק. אנחנו נוטים, למשל, לגנות יותר פשעים נגד איכות הסביבה, ובעצם נגד האנושות, שנעשו לפני עשר שנים, מאשר אלה שנעשו לפני שבוע. ואקס בוגדני, על פי פרשנות מתבקשת, שנזרק בבושת פנים, אמור להיראות בוגדני יותר ככל שהזמן עובר.

המלצה אפשרית לנשיא קצב

אגרסטרום לא בדקה בפועל את כל ההשלכות המעשיות האפשריות. היא מסתפקת במספר השערות שאולי מתבקשות מהממצאים שלה. כך, למשל, ייתכן שבתי המשפט נוטים להחמיר עם פשעים שנעשו בעבר הרחוק לעומת פשעים שנעשו בעבר הקרוב. אם היא צודקת בהשערה הזו, נראה שכדאי לנשיא קצב, אם אמנם עבר את העבירות המיוחסות לו, לקצר ככל שניתן את התהליכים המשפטיים בעניינו, במקום להמציא תירוצי קש במטרה לדחות ולהאריך אותם. השערה אחרת של אגרסטרום מתייחסות לעמותות המציעות עזרה לנזקקים. נראה שאסטרטגיית ההתרמה של העמותות תהיה יעילה יותר אם הן יבקשו תרומות לעוד מספר חודשים במקום באופן מיידי. כך גם לגבי תרומת דם - לא להתרים עוברי אורח בתוך אמבולנס המחכה להם ברחוב, אלא להחתים אותם על התחייבות לתרום דם בבית חולים בעוד מספר חודשים, ובכך לזכות בפועל ביותר תורמים. 

מי מנצח, הרגש או הצדק?

הניסיון להסביר את הנוסטלגיה כלפי האקסים נתקל בבעיה. מצד אחד הזמן מרפא פצעים ומאפשר לרגשות לחזור וללבלב, ומצד שני המוסר פועל בדיוק בכיוון ההפוך – הוא מחמיר יותר כלפי מעשים שנעשו בעבר. ידו של איזה צד חזקה יותר? אגרסטרום, חשוב לציין, אינה מתייחסת לשאלה הזו.

ניתן להגיד, באופן כללי, שהנוסטלגיה כלפי האקסים פועלת אחרת לגבי אנשים שונים: יש כאלה שהיא מטריפה את דעתם והם מחפשים דרכים שונות ומשונות כדי לחדש את הקשר עם האקס, או לפחות לפתח איתו קשר על בסיס מוצלח יותר, אולי של ידידות עמוקה, יש כאלה שדווקא כועסים עליו יותר ויש כאלה, והם כנראה הרוב, שנמצאים איפשהו על הסקאלה שבין שתי הקבוצות. השאלה היא מה משפיע עלינו להרגיש כך או כך. מי מנצח – הרגש או הצדק? זו כבר שאלה למחקר המשך.