דואטו מוצלח

אחרי שנים ארוכות מאז הופיעו בארץ לאחרונה ותוך בניית ציפיות בהתאם, פתחה אמש (ג') להקת הבלט הלאומית של ספרד את סיבוב ההופעות הראשון שלה מזה כמעט עשור בישראל. את הטריבונות המיוחדות שהוקמו מול הבמה הגדולה ברחבת מרכז סוזן דלל בתל-אביב מילאו חובבי מחול, נציגות מכובדת של הסגל הדיפלומטי הספרדי כמו גם יוצרים ורקדנים ישראלים רבים, סימן מובהק לעניין שמעוררת הלהקה בארץ.

הלהקה מבצעת את "גנאווה". מכלול תנועתי צפוי (צילומים: Jesus Valinas)

להקתו של נאצ'ו דואטו הגיעה לישראל במלוא הדרה. 39 רקדנים המרכיבים שני קאסטים שונים, זאת בלי לדבר על אנשי הצוות הטכני וההנהלה.

 הגעתה של הלהקה לא היתה מתאפשרת ללא תמיכתה של ממשלת ספרד באירוע, כמחווה למרכז סוזן דלל החוגג 20 להיווסדו, ובכך ישנה גם אמירה לא מבוטלת על חשיבותם של שגרירי התרבות ביחסי הגומלין בין המדינות.

עם השנים הפכה להקתו של דואטו ללהקת המחול המובילה של ספרד. בערב, שפתח אמש את סיבוב ההופעות הנדיר בישראל, הציגה הלהקה שלוש מיצירות הדגל של דואטו בביצוע חבורה מרשימה במיוחד של רקדנים בעלי יכולות טכניות מצוינות שמשלבות בין הבלט הקלאסי למחול המודרני עם השפעות ברורות של המרחב הים תיכוני. קשה שלא לראות ביצירותיו גם את טביעות אצבעותיו של יירי קיליאן, עם הבסיס הקלאסי החזק, הקווים הנקיים, האסתטיקה והדרמה.

ניסוח מצוין, אך ריק מאווירה

העבודה שפתחה את הערב כמתבקש היא "גנאווה", שנוצרה במקור עבור להקת האברד סטריט דאנס משיקגו ולפני שנתיים נכנסה לרפרטואר להקת העתודה של הבלט הלאומי הספרדי. מתבקש, מכיוון שהמונח "גנאווה", שמקורו באפריקה המערבית, מתייחס להשפעות של נדידה על תרבויות במדבר סהרה מאפריקה המערבית למדינות מַגְרבּ. שימור התרבות, הטקסים והאמונות לאורך הדרך יצרו במרוקו קבוצה אתנית פרה-איסלאמית שמשלבת בתוכה מסדרים סופיים ומזוהה על ידי המוזיקה ההיפנוטית והקצבית שלהם, שיש הטוענים כי היא מקפלת בתוכה יכולות תרפויטיות.

בין החתומים על פסקול המופע נמצא גם חסן חקמון, מי שקרב את מוזיקת הגנאווה לעולם המחול המערבי.

דואטו. לבסוף הקסם עבד

בניגוד למוזיקה של חקמון, התנועה שאמורה להעביר את מרחבי המדבר, שבויה בתוך אלגנטיות יתרה ונעדרת יצר בעיקרה. יש לשער שהסיבה שהעבודה שבתה את לב הקהל, בעיקר באירופה, קשורה בעוצמת המוזיקה וביכולתו המרשימה של דואטו לפזר תמונות אסתטיות שנחרתות בזיכרון ולשרטט קווים נקיים של תנועה.

עם זאת, כשמסתכלים על המכלול נדמה שהיצירה המנוסחת היטב הזו, נופלת לפורמולות תנועתיות צפויות מראש שלא מצליחות באמת לייצר אווירה. גם רקדני הלהקה, שחלקם פנומנאליים מבחינה פיזית וטכנית, נשארים מרוחקים ונטולי מבע רגשי. השילוב בין הטכניקה הקלאסית, הבלחות ריטואליות, לכאורה פולקלוריסטיות, ואזכורים מעובדים משפת הפלמנקו, יוצרות למרות כל זאת עניין בתבניות שדואטו מייצר.

קשה להתווכח עם הצלחה, ממש כשם אי אפשר להתכחש לכישרון. יצירותיו של דואטו כיום הן חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של להקות מובילות בעולם, אבל בערב שנרקח לכבוד הקהל הישראלי בלטו במיוחד הצירים המקבילים עליהם הונחו המוזיקה מחד והתנועה מנגד. השפה התנועתית של דואטו אינה קשובה באמת למוזיקה ולפרקים מנותקת ממנה אך לא כמעשה התרסה. דרבוקות וצלילי חליל, מוזיקת ימי הביניים או אריות אופראיות - התנועה נשארת בעינה, לא ננגעת, לא משתנה.

קשת של תחושות

בניגוד ליצירה הפותחת, בזו הבאה אחריה - "Castrati", הקסם של דואטו עובד. גם בה נבחרה פס הקול בקפידה - עם Nisi Dominus וסטבאט מאטר של ויולדי לצד הפאלאדיו של קארל ג'נקינס. גם בה הוא מתעסק בריטואלים. גם בה הוא מייצר תבניות תנועתיות, אבל בתוך היצירה הטעונה הזו שעוסקת בזמרי הסופרן שסורסו במאה ה-18 בכדי לשמר את קולם צלול, מהדהדת הכוריאוגרפיה של דואטו קשת של תחושות.

"Castrati". חוויה מסעירה הנלמדת תוך כדי היצירה

זו עבודה לשמונה רקדנים. כולם לבושים גלימות שחורות כבמסדר אפל. דואטים, טריו, עבודת אנסמבל אחידה. לכל אלה מתלווה תחושת מועקה המתחזקת כשעל פינת הבמה מקופל, מכונס בעצמו, בחור דק איברים, ספק עירום, אוחז במבושיו. הקהל מציץ על חברה סגורה עם חוקיות משלה שנלמדת תוך כדי היצירה, שבה היחיד נבלע בתוך הקבוצה שחונקת אותו, מאיימת עליו ולבסוף מכניעה אותו. הקבוצה שמורכבת מקורבנות כמותו, הופכת ללהקת ציפורי טרף משוגעת.

דואטו משחק במיניות, מלביש את רקדניו במחוכים ומוזג אל תוך הגבריות המתפרצת שלהם עדינות נשית. באחד ממקטעיה היפים של העבודה על זרועותיהם המתוחות של שני גברים משתרכת שמלה. כשהם רוקדים, היא רוקדת איתם. עדות לאישה שלעולם לא יהיו.

בחירת הרקדנים בעבודה נפלאה. כל אחד מהם מביא גבריות אחרת ויוצק לתוכה גוונים שונים. דואטו יוצר סצנות דרמטיות נהדרות ובונה בקרשנדו את האכזריות שמשתלטת ואת חוסר האונים שלמולה. למרות האוויר הטוב שנישב אמש ברחבת סוזן דלל, את העבודה הזו עדיף לראות בתוך "הקופסה השחורה" של אולם התיאטרון.

מדובר בעבודה אינטנסיבית ומהודקת שמבקשת ריכוז ובמובן זה, הבמה הפתוחה ותפאורת הרקע הנפלאה של נווה צדק ויפו, מפריעים לה יותר מאשר תורמים.

את הערב נעלה היצירה "Muero Por Vos", מעבודות הדגל של דואטו המורכבת ממוזיקה ספרדית עתיקה ושירים של המשורר והלוחם, גרסילסו דה לה ווגה שחי במאה ה-16. זו יצירה תקופתית, מה שבא לידי ביטוי גם בתנועה שמזכירה ריקודי חצר ומבטאת מחוות של חיזור. למרות השנים שעברו, "Muero Por Vos" עדיין עובדת ומקפלת בתוכה הבזקים של וירטואוזיות ודמיון. הביקור הנוכחי של להקת הבלט הלאומית של ספרד הוא רק טעימה ממה שיש ללהקה הזו להציע. יש לקוות שבינו לבין הביקור הבא, לא יפרידו תשע שנים נוספות.