זה רק אור הירח

אנה איסאקובה עלתה לארץ מליטא ב-1971. אביה היה עורך דין ידוע. היא עבדה ברפואה פנימית ובגסטרואנטרולוגיה. לאחר מכן עסקה בעיתונות. בשנים 2001-1999 כיהנה כיועצת ראש הממשלה ברק לענייני קליטה ושילוב חברתי. "ואז השחיר הירח" יצא לאור ברוסיה ב-2004 והיה מועמד לפרס בוּקר הרוסי. הוא מגולל את סיפורם של חבורת יהודים שבורחים מליטא בעת מלחמה לכפר נידח באסיה התיכונה

הנשים המקומיות לא מרבות לעשות כביסה. הכביסה מתאימה לאקלים צפוני, חשב יוקר. כשטחוב ולח – זה לא אותו דבר. הלחות יוצרת טחב, והטחב מוליד עובש ורקבובית. גשם מבוקר עד בוקר. גגות אבץ מבהיקים. עץ רקוב. עלים נרקבים.

איסאקובה, רומן ראשון (צילום: מיכאל לויט)

שביל זרוע חלוקי אבן, שנבלע במעמקי הפארק. טיפות מים זוהרות על ענפי אשוח כבדים, על קצות המחטים הירוקות. ניחוח לחלוחי עולה מן האדמה. הרגליים שוקעות בעשב הרך, רטובות עד קרסוליהן. פרה שהצטמררה מקור צופה למרחק במבט חלול. על גשרון העץ בעיקולו החד של נהר עומדת אישה כפרית. אישה כפרית מהודקת, לחה וקרירה. מעל האישה קשת בענן. מתחתיה – נהר בכל צבעי הקשת. יוּדקע, יוּדקע, וַארף דַיין דוּדקע, קוּם אַהַים אוֹן עֶס דעם יוֹיך. (יידיש: יודקה, יודקה, זרוק את החליל, בוא הביתה ותאכל מרק צח.)

"אני חושב שזה לא מתאים כל כך לומר 'מזל טוב' במצבנו," אמר יוּקֶר לד"ר הויצמן, שיצא אל חצר בית החולים כדי לבשר לחברו על הולדת בת.

"למה לא?" חלק עליו ד"ר הויצמן. "דווקא עכשיו, כשהמלחמה השוותה את הסיכויים של התינוקות והגברים הבוגרים להישאר בחיים, מתאים לברך 'מזל טוב'."

"ולטובת מי נטו הסיכויים לפני המלחמה?" התעניין יוקר.

"לטובת הגברים הבוגרים, כמובן," השיב הרופא.

"טוב, אם כך..." אמר יוקר בנימה מהורהרת.

התינוקת נולדה רחוק מהמקום שבו היתה אמורה להיוולד. כינה גדולה קפאה על מצחה המיוזע של המיילדת. המואזין קרא.

מאלי הדקה ושחורת השיער, שהיתה עטופה בחולצת בית חולים שהאפירה מהלכלוך שדבק בה אחרי אינספור כביסות במים רותחים, התאמצה לזכור שהיא צריכה ללדת מהר, מכיוון שבכל רגע עלולה להיכנס לחדר רוזה, הרופאה הראשית והיחידה בבית החולים ליולדות.

רוזה היתה מאוהבת בד"ר הויצמן. הויצמן היה חברו של יוקר. יוקר היה בעלה של מאלי. רוזה קינאה. היא לא הבינה למה ד"ר הויצמן עוזר למאלי לסחוב סלים מהשוק. היא לא רצתה שהויצמן יסעד על שולחנם של זרים ויאכל מידיה של מאלי. רוזה ניחנה באינטואיציה פראית. פראית כמו של הפּרָדים המקומיים, שיש תמיד סיבה לסרבנותם העיקשת.

האם זו עקשנות לשמה לסרב לצעוד בדרך שריח הסכנה נודף ממנה למרחקים? כאן מעולם לא תיקנו את הדרכים. היו משליכים אל תוך הבורות מכל הבא ליד וכך מכסים אותם, הפרדים היו צונחים פנימה, ואנשי המקום לא תמיד טרחו לחלץ אותם. שהרי למי יש חשק לחלץ פרד מבור בחום כזה?

לפרדים באסיה התיכונה יש מבט בוחן וממוקד. גם לרוזה. וד"ר הויצמן הביט במאלי במבט כזה שרוזה נתקפה רצון עז להרוג אותה.

אילולא אש הקנאה העזה שבערה ברוזה, לא היתה מאלי נאלצת ללדת כלל. היא פחדה לעשות הפלה אצל רוזה, וחוץ מרוזה לא היה מי שיעשה זאת.

כשהַכּינה חמקה לבסוף אל מתחת למטפחת, השמיעה התינוקת צעקה.

"זו בת," אמרה המיילדת, "תינוקת גדולה ושמנה".

"אל תַראי אותה לרוזה," לחשה מאלי בבהילות, "אני אשלם לך. תצביעי לה על תינוקת אחרת".

"למה?" התפלאה המיילדת.

לאחר זמן, בכל פעם שליוּבּוֹב ציערה אותה בחוסר הציות שלה, נהגה מאלי לומר: "הרי לא מוכרחים להרעיל תינוק, אפשר גם להחליף אותו".

כשפלטה התינוקת צעקה, איבדה מאלי את שיווי משקלה. בזמן הלידה ניסתה לאזן את גופה על שני אגרופיה שתחבה מתחת לפלחי עכוזה, מפני שהתעוררה בה סלידה למחשבה שתיאלץ להניח לגוף שלה לשקוע אל בין הסדינים המוכתמים, שדהו מכביסה.

כדאי לציין שמאלי ידעה לשמור על שיווי משקל בכל מצב, אפילו בעמידה על הראש. כשהיתה מאלי נעמדת על הראש, נפתח פתח לפורענויות בעולם. אילו היתה נעמדת על הראש עכשיו, היה בית החולים הקטן והמצחין הזה באסיה התיכונה, המתפקע מכינים, חולים ומכשירים רפואיים חלודים, מתעופף באוויר.

לא כדאי לעשות את זה, עצרה מאלי את עצמה. אילו הייתי בקיאה במפת העולם, מילא. אבל בהתחשב בבורות שלי בגיאוגרפיה, אני עוד עלולה למצוא את עצמי בקו החזית. זה בטח איום ונורא ללדת בתוך שוחה, אם כי סביר להניח שיש נשים שיולדות גם שם.

אלה שלא מכירים את מאלי עלולים לחשוב שהיולדת לקתה בקדחת כתוצאה מזיהום. לעומת זאת, אלה שמכירים אותה היו נוטים לראות במחשבות הזויות אלה סימן שרוחה טובה עליה.

בבקתת החומר, שיוקר ומאלי שכרו בה כמה מטרים רבועים, לא היו כינים, אף על פי שכינים היו בכל מקום. מאלי ייחסה זאת להשפעתו הפלאית של הקַרבּוֹל. גם דיירי הבקתות הסמוכות השתמשו בחומר החיטוי הזה, אבל נראה שהכינים שאיכלסו אותן התעלמו ממנו כליל.

הם לא יודעים שלמאמץ מחשבתי יש השפעה היפנוטית, ניתבה מאלי את מחשבותיה אל ערוץ אחר, בטוח יותר. כשהמִטרדים נעשים בלתי נסבלים, אפשר לסלק אותם בכוח המחשבה. הנה, רוזה יותר מדי גדולה ושמנה. קשה להזיז אותה הצידה. אבל רוזה איננה כי אני לא רוצה שהיא תהיה. אולי הייתי צריכה להעז ולעשות הפלה. יכולתי לצוות עליה לא לעשות את מה שהאצבעות שלה רצו לעשות. אילו הבנתי איך עושים הפלה, זה היה אפשרי. אבל אני לא מבינה.

"שעת הנקה!" הודיע קול אישה נמוך.

ידיים כהות הניחו צרור מקרקר סמוך למאלי.

"אל תבכי", חייכה מאלי, "למרות הכול, העולם נפלא".

היא הוציאה את האגרוף הימני מתחת לישבנה ואימצה את הצרור אל חזהּ. הפעוטה פקחה את עיניה הסומות ונאנקה.

"אל תבכי," חזרה מאלי ואמרה, והוציאה גם את האגרוף השמאלי מתחת לישבן, "עוד נצא במחול. אח, אילו רק אבא שלך היה כאן עכשיו, זה היה מאוד משמח אותי. כמה יפה היה ללדת בעולם הישן שלנו! זו היתה יכולה להיות הילולת קודש של חבלי לידה וצעקות ופרחים! אבל ראי ומסרק היו משמחים אותי עכשיו אפילו יותר," נאנחה, חלצה שד מתוך חולצת בית החולים ותחבה את הפטמה הכהה התפוחה אל תוך הפה המחוספס הקטנטן.

בינתיים יצא יוקר מחצר בית החולים ופנה ללכת ברחוב הצר, שבתעלת ההשקיה שבשוליו זרמו מים דלוחים ומצחינים. הוא עקף את הכיכר שלפני המסגד, פנה ימינה ואחר כך שמאלה ויצא אל מִקשַׁת מלונים.

אם הילדה כבר נולדה שלמה ובריאה, וזה למרות המלחמה והאגן הצר של רעייתי, אז צריך לעשות משהו בקשר לזה, חשב יוקר. "אתה שם!" צעק והניף אגרוף אל השמים. "אתה, כן, אתה! אם אתה שליט העולם, וגם אם אינך שליט העולם – עשֵׂה משהו!"

השמים היו צריכים להזדעזע כפי שהזדעזעו כשיוקר ניתק בפעם הראשונה את יחסיו עם אדון עולם. הוא עמד אז בפאתי השדה וכרה בור. הוא היה בן שמונה. אמו מתה מטיפוס, ומפאת המגפה אף אחד לא היה מוכן לקבור אותה. האנשים הקטנים והפחדנים חששו לחייהם הפעוטים והאוויליים. יוקר נאלץ לקבור את אמו בכוחות עצמו. הוא גרר אותה אל השדה, שכובה על הסדין האפור שעליו מתה.

השדה היה רטוב, והסדין ספג את רטיבותו. אז, בדיוק כמו היום, הוא נשא אגרוף אל השמים, והשמים קדרו. רעם הכה, ברק התעופף מן העננים ופגע בעץ שצמח בקרבת מקום. האדמה נסדקה ונבקעה תחת רגליו של יוקר. לא נותר לו אלא להרחיב את הסדק ולגרור אליו את הגופה הכבדה, שהדיפה ריח רע.

הרי היה שם גזע מפוחם, איך היה יכול לשכוח! הוא בכלל חיפש במקום הלא-נכון! טוב, עכשיו הוא מוכרח לחזור לשם ולמצוא את העץ. כשאדם מוכרח לחזור, הוא חוזר. הארץ מטה עצמה תחת רגליו, והוא מחליק אל המקום שבו עליו להיות.

"אתה שומע אותי?" צעק יוקר. "עשֵׂה משהו! הייתי מעדיף שלא תהיה קיים, כי אם אתה מעולל את מה שקורה פה, את כל הדברים האלה שלא ייעשו, ממילא צריך להשמיד אותך. תסתכל על העולם שלך ותזיז את עצמך! תינוקת נולדה! המלחמה לא נגמרת! תעשה משהו סוף-סוף!"

אבל הפעם השמים היו תלויים מעליו ללא ניע. יד לא נראית העבירה על פניהם עבים קטנים בתנועות עצלות.

"טוב, הבנתי אותך!" צעק יוקר והפנה לאדון עולם את גבו. הוא חזר באותה הדרך שבה הגיע.

ד"ר הויצמן עמד בחצר, כאילו לא עזב אותה כל אותה עת.

"קח אותי אל מאלי", תבע יוקר.

"זה אמנם בלתי אפשרי, אבל זה גם הכרחי", הסכים הרופא.

הוא שלף מחיקו חלוק רופאים מקופל בצורת מעטפה, עזר לידידו לקשור את רצועות הבד והוליך אותו בגרם מדרגות חשוך לקומה השנייה.

יוקר בחן בעיון את התינוקת המחותלת, זרק מבט חטוף לעבר מאלי, ציין לעצמו את העיגולים השחורים מתחת לעיניה, וזה ציער אותו עמוקות.

"החלטתי שיקראו לילדה ויקטוריה", אמר יוקר.

"מאוחר מדי," חייכה מאלי. "כבר נתתי לה שם. לילדה קוראים ליוּבּוֹב." (אהבה)

"אני מקווה שהיא לא תבדוק את כל האפשרויות שגלומות בשם הזה," אמר יוקר.

"למה לא?" התפלאה מאלי. "שתבדוק. האפשרויות שגלומות בשם שאתה המצאת הרבה יותר מעיקות".

"לא יודע, לא יודע," השיב יוקר. "אני רואה באפשרויות האלה מתיקות רבה".

"אם פעם ייוולד לנו בן," אמרה מאלי ברוך, "אני מבטיחה לך שנקרא לו על שם הניצחון".

"לא יהיו לנו ילדים אחרים," הזעיף יוקר פנים. "גם ככה עשינו משהו לא אחראי, ואני מקווה שלא נשלם על זה ביוקר".

מאלי הינהנה בשתיקה. גם היא חרדה לגורלה של התינוקת, שנולדה בעיצומה של המלחמה הגדולה. אך מאלי ידעה שהתינוקת הזאת תהיה בסדר גמור. אשר לילדים אחרים – לגביהם היא לא העזה בינתיים לנחש ניחושים.

יוקר לא היה גבה קומה, אך הביט על העולם מגבוה. זה לא היה כך תמיד. במשך זמן מה האמין בטוּב ובסדר הדברים הנכון. אחר כך חדל יוקר לכבד את העולם שהוא חי בו.

"כשהייתי קטן וצעיר," אמר פעם להויצמן ידידו, "היתה משמעות לחייו של כל אדם. אבל היום נוקבים מחיר לחייו של כל אדם, ומנסים לגבות כמה שיותר. זה משפיל אותי. מאלצים אותי להתמקח במקום לחשוב".

מתוך הספר "ואז השחיר הירח", מאת אנה איסאקובה, תרגום: דינה מרקון, הוצאת "אחוזת בית"