רוג'ר ווטרס יורה לכל הכיוונים

רוג'ר ווטרס הוא לא בדיוק אדם שהולך על קצות האצבעות; אחרי ביקור מרגש בג'נין, הגיע חבר להקת הפינק פלויד לשעבר לביקור בזק בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים. הוא דיבר שם על הצורך בשינוי מדיניות, על עמדת העולם המשתנה כלפי ישראל, על פוליטיקאים, על דת וגם על ההחלטה לקחת חלק בפרויקט ההקמה המחודש של בית הקולנוע בג'נין.

ווטרס, יורה ללא חשבון (צילום: יוסי צבקר) 

הצטרפותו של ווטרס לפרויקט "סינמה ג'נין" לא היתה מתוכננת; הכל התחיל בצפייה אקראית בברלין בסרטו של הבמאי הגרמני מרקוס ווטר "הלב של ג'נין". גיבור הסרט, איסמעיל חטיב, שהחליט לתרום את איבריו של בנו המת לילדים ישראליים שזקוקים להשתלות, ריגש אותו עד כדי כך שהחליט לעשות מעשה.

חטיב, טכנאי רכב במקצועו, שהחליט לאחר מות בנו להקים מרכז קהילתי לילדים בג'נין, היה בין יוזמי

הפרויקט. לצדו עמד מרקוס ווטר ומנהל בית הקולנוע שיקום, פכרי חמיד, שנכח בהקרנה בברלין והציג בפני ווטרס את המיזם. ווטרס התלהב, תרם לא מעט והיום (ב') נסע לראות במו עיניו את השטח.

"זו הפעם הראשונה שביקרתי בג'נין ואני חייב לומר שהיא יותר שוקקת חיים ומודרנית מכפי שדמיינתי. כשטיילנו ברחובות ראינו לא מעט סוחרים שמנסים להתפרנס מכל מה שהם יכולים, וזה לא הרבה. מאוחר יותר נסענו למחנה הפליטים ושמענו עדויות על פלישת כוחות צה"ל ב-2002", אומר ווטרס ומוסיף: "יש שם לא מעט אנשים שמסתובבים במצב פוסט טראומתי קיצוני. חלק מהמחנה נבנה מחדש, אבל יש המון בעיות הומאניטאריות, שאפשר לראות גם ברצועת עזה ובשטחים הכבושים".

אני לא כמו בונו

ווטרס נשאל האם בכוונתו להיפגש עם מנהיגי האזור במהלך שהותו בישראל וענה בשלילה. "אני לא מזדהה עם אסכולת בונו", סנט בסולן להקת U2 והוסיף: "אין לי שום דבר נגדו, אבל הוא מסתובב בעולם, נחמד לכולם, אף פעם לא תתפסו אותו אומר משהו רע על מישהו. אני לא חיה פוליטית שכזו".

"לי יש הרבה דברים רעים להגיד על הרבה אנשים. יש לי גם דברים טובים לומר כשאפשר. אני אתאיסט וכל הפוליטיקה הזו איכשהו מתחברת באופן מוזר, לפחות על פני השטח, עם שאלות של דת. אני מאמין שכל זה במהותו משמש כמסך ערפל, שנועד לטשטש את הסיבות האמיתיות לקונפליקטים שהם כוח ורכוש".

אתה מודע לזה שהמצב הפוליטי בגדה יכול להוביל לכך שכוחות קיצוניים ישתלטו על בית הקולנוע?

מה אתה אומר על שתיקת המוזות מול כל זה?

לאחרונה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, דיבר על כך שירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי שלעולם לא תחולק. מה דעתך?

אבל אתה מודע לכך שדווקא בצד הישראלי ולא הפלסטיני מתקיים דיון מאד אפולוגטי?

"אני לא משוכנע שהתפקיד שלי הוא להיכנס לויכוחים פוליטיים, אבל כשמדברים איתי במושגים שכאלה הכעס משתלט עליי. מדובר באנשים ש-1967 כבושים ומדוכאים, ורק לאחרונה חוו את הפלישה לעזה שהיתה לא 'עין תחת עין, אלא 'עין תחת מאה עיניים".

העולם זה לא מה שהיה

"העולם מתבונן בכם ויודע. אני חייב לומר שדעת העולם משתנה, הוא כבר לא בטוח שליהודים מגיעה מדינה. כל מי שחי בישראל ולא מבין את זה - עיוור. הייתי פה פעמיים בשנים האחרונות, וגיליתי לתדהמתי מיעוט שמחפש פתרון פוטנציאלי. אני יודע שיש ישראלים צעירים שפועלים בכיוונים האלה ושהגרעין הזה הולך וגדל. זה משמח אותי מאוד. אני גאה באנשים האלה שלא מפחדים ללכת נגד עמדת הרוב. אני מקווה שהקול הזה יתחזק".

ווטרס: "הפלישה לעזה היתה עין תחת מאה עיניים" (צילום: מרב יודילוביץ')

"סליחה אם אני פוגע בכם, פשוט שאלתם ולכן אני עונה. כך אני רואה את הדברים מבחוץ. אני מקווה שעם ישראל ינוע לכיוון עמדה שתביא לפתרון מתקבל על הדעת, כי מה שאני רואה כשאני נוסע מירושלים לגדה המערבית הוא מבזה. איך אפשר להמשיך לחיות כאילו כלום"?

כשממשלות לא מעודדות שיתופי פעולה, איך בעצם אנחנו כאזרחים יכולים להשפיע?

"אתם יכולים להצביע, אבל יכולת ההצבעה אינה אומרת דבר, אם היא אינה שווה בין כולם. כל אחד שחי פה צריך שתהיה לו הזכות לנוע בחופשיות. צריך לפרק את המחסומים, כל המחסומים האלה הם מכניזם של שליטה של הממשלה שלכם, לא רק שליטה על הפלסטינים, אלא גם עליכם. כשלכולם תהיה האפשרות לנוע בחופשיות ולהצביע - הם יוכלו לחשוב פתוח יותר".

"כיום, יוצרי מוזיקה ישראלים ופלסטינים לא באמת יכולים לשתף פעולה. זה קורה באופן מוגבל מאוד ועד לרמה מסוימת.  זה מוזר מאוד בעיניי, ממש כמו שבמדינה דמוקרטית אין נישואין אזרחיים. זה נוהג ששייך לזמנים חשוכים, ואני לא מתכוון לעמוד כאן ולומר כמה אתם טועים, או שכל הפתרונות בידיי". 

"בכל אופן, אני חושב שבלי שלכולנו יש זכויות שוות - אין לדמוקרטיה הזו כל משמעות. אנשים חפים מפשע בשני הצדדים נטבחים ובשביל מה? בשביל חול המדבר? אני משער שכל אחד מכם יכול לתת לי טיעונים ארוכים ואינטליגנטים על הסכסוך, אבל נדמה לי שהפוליטיקה שלכם חייבת להשתנות".

ברמה האישית, מה עושה לך כל הצער והכאב שאתה רואה מסביב?

"אבי חי בירושלים מ-1936-1938. הוא לימד אנגלית והתעמלות בבית הספר סנט ג'ורג', ובמהלך השנים שלו פה הוא שלח הרבה מאד מכתבים לאמי שכעת הם ברשותי. אבי היה מודאג מהסכנה שמאיימת על העם הפלסטיני והוא כתב על זה. הוא היה קתולי אדוק והוא סירב להצטרף לשורות הצבא. בשלב מסוים הוא הפך לקומוניסט ושינה את דעתו, הצטרף לצבא הבריטי ונהרג שנה לאחר מכן".

"הייתי בן 5 חודשים בלבד, אבל האמפתיה לכאב מלווה אותי מאז. יש בי אמפתיה כלפי כל אדם בעולם שאיבד אב, אם, אח, אחות, בן, או אחיין במאבק מזוין. אני בן 65, לכן קשה לומר שלא התגברתי על כך, אבל אני חש כאב עמוק בכל פעם שאני חושב על זה, ובכל פעם שאני רואה פנים של אנשים שעברו חוויה דומה".

"כששמעתי את ראש מחנה ג'נין היום מספר על חוויית הפלישה של צה"ל והטראומה שליוותה אותם, כאב לי ממש כשם שכאב לי כשאני רואה אמא של חייל ישראלי שנהרג במלחמה. כל הדבר הזה של מלחמה על אדמה כוח וכסף הוא לא הגיוני".

למרוח רגשות על החומה

במהלך הביקור התבקש ווטרס לתת עצות ליוצרים בראשית דרכם, שרבים מהם ישבו בקהל. הוא דיבר על

 האומץ להיות אתה ואמר: "אם אתם רוצים ליצור משהו משמעותי - תהיו אמיצים מספיק, או חסרי ביטחון מספיק, או חלשים או חזקים מספיק, כדי להביע את הרגשות שלכם במלואם".

"תהיו מוכנים להסתכן בלבטא אותם, בלי לשים זין על מה שכל השאר חושבים. תמרחו את הרגשות שלכם על החומה ותהיו מוכנים לספוג את התוצאות. אל תיתנו לשום דבר להשפיע על מה שאתם רוצים לומר. אתם אינדיבידואליסטים מושלמים, וכל מה שאתם צריכים להביא לעולם זה את הפרספקטיבה השלמה שלכם. כל אחד מאתנו הוא חד פעמי, ואת זה בדיוק אתם צריכים להדגיש. תבטאו את נקודת המבט הייחודית שלכם בפתיחות ובלי חשש".

לבסוף, נשאל ווטרס האם בכוונתו לחזור בזמן הקרוב לישראל ולשטחי הרשות, ואולי אף להופיע פה שוב. "אין לי כוונות לחזור הקיץ, אבל אני משער שאם אחזור אופיע ככל הנראה ברמאללה", חתם.