בומרנג נוסח טופז

דודו טופז יואשם בקרוב כפושע. הוא כבר לא ייחשב אמן, בדרן או איש טלוויזיה. פושע. המעשים שכביכול עשה ותכנן הם מעשי אלימות נפשעים, אלימים, וראוי שיישב בגינם מאחורי סורג ובריח. אבל גם תעשיית הטלוויזיה של הערוץ המסחרי צריכה להביט ב"צייד" הזה, שצד את ראשיה באלימות, ולשאול את עצמה שאלות קשות. האם היא חוטפת עכשיו את הבומרנג שזרקה בעצמה בעזרתו של דודו טופז?

מלך הרייטינג של הערוץ המסחרי הגדול בישראל, הוביל תרבות שלמה של זלזול בערכים חברתיים. זלזול בצופים, בצרכני הטלוויזיה. בעלי משפחות, אנשים מכובדים בעיני עצמם התבזו באולפן שלו במשימות מעליבות, השפילו עצמם לעיני חבריהם, גיחכו את עצמם ונתנו לצופים בהם סיבות מטומטמות ללגלג עליהם למחרת במקום העבודה. פיארו ואירחו עבריינים בפריים-טיים.

יותר מזה: בעזרת טופז הגיעה חשיבותם של בדרני הטלוויזיה המסחרית לדרגת החשיבות של ראשי המנהיגות הלאומית. הוא יזם משימות כאילו "לאומיות", הפעיל טלוויזיה שהיא כולה רוח שטות, השתטות, סגידה לטיפשות, שיש בה סלחנות כלפי עבירות קטנות כגדולות במעין התבדחות על כל דבר ועניין. שטיפת מוח טלוויזיונית שכל מטרתה שאיבת כסף מהציבור ומהמפרסמים.

טופז הפך את הערכים החשובים בחיים לשוליים, ואת הערכים השוליים למרכזיים. והערוץ המסחרי שבו שידר – תמך בו. טיפח אותו. נהנה ממנו. גידל אותו עד שהבין שהצופה מאס בו וגם בערוץ, וכך החליטו להיפטר ממנו מהר.

כגודל הנסיקה כך עוצמת הנפילה. וכגודל שליטת מנהלי המדיום בחוויית הצפייה וכוח ההשפעה על מיליוני צופים - כך גדלה גם תחושת הכוח אצל טופז. הוא הרי נדרש כביכול "רק" להוריד נבוט על שירה מרגלית כדי לחזור לעמדת ההשפעה שהייתה לו קודם. כך כנראה נבנה הלך המחשבה הפשטני של מי שבעיניו אפשר לבצע כל משימה באמצעות פרסום בטלוויזיה: קומבינה טלפונית באולפן או מצלמה חושפנית. לא צריך לעבוד קשה, לא צריך לרכוש השכלה, ידע או ניסיון. לא צריך לשכנע, להתאמץ, לשתף אנשים וצוות, לייצר איכות. מספיק לצעוק "אורנג'דה" או "פר-סו-מות" וללכת הביתה, עטוף בהערצת קהל שלא מבין שממש באותו זמן מיטשטשת ההבנה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין מוסרי ללא מוסרי.

הטלוויזיה של טופז הייתה לכאורה חזות כל חיינו. היא הרי קובעת הכל – מי יחיה ומי יינצל – בזכות גיוס תרומות בתכנית של טופז, ולא באמצעות מדינת רווחה מתוקנת. מי ייבחר ומי יישאר בבית - לא בשל תרומתו של הנבחר לציבור אלא בשל יכולת ההשתטות וקשריו אצל טופז. מי יקבל מקרר חדש או מכונית ומי ייוותר בעוניו - ולא באמצעות תוכנית כלכלית ראויה של שלטון רציני.

עכשיו נושרים הפירות הבאושים על ראשיהם של מנהלי הערוץ. קשה לומר זאת, אבל עולם ערכים שלם צריך להיבדק לאחר פרשת טופז. הטלוויזיה של ערוץ 2 צריכה לחשוב מה היא מעבירה לצופיה. אילו מסרים מעבירים לנוער המתבגר בישראל. ראשי הערוץ שהותקפו אחראים לשידור יומיומי לתודעת רוב הציבור בישראל. מה הם עשו עם האחריות הזאת?

האם באמת ירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר כדי למקסם את נתוני הצפייה היא מטרה ראויה של הטלוויזיה המסחרית בישראל? האם אין ערכים אחרים חשובים יותר? האם מעכשיו גינוי כל אלימות, למשל, יכול להפוך לערך החשוב ביותר של ערוץ 2 גם במחיר נסיגה במספר הצופים, או שזו דרישה צינית, אירונית מדי?

גיבורת "כוכב נולד" בחו"ל, סוזן בויל, אושפזה לאחר שלא זכתה בתחרות כישרונות, שגרמה לה להתמוטטות נפשית. טופז הוא דגם ישראלי של אותה תופעה.

הערוצים המסחריים שלנו זקוקים לשיקום נפשי, שיקום תוכני ומנטאלי, גם במחיר אובדן השליטה ברייטינג. אחרי הכל, בריאותם וחייהם של אבי ניר ושירה מרגלית חשובים עשרות מונים ממטרותיהם של הזכיינים המעסיקים אותם. כך גם חייהם ובריאותם של רבים אחרים.

איתי לנדסברג, מנהל מחלקת תעודה בערוץ 1